השרת העיוור

בסיום הסרט "במצפון נקי" של הבמאי אורי ברבש מובא ציטוט של הסופר אריך פרום: "האנושות נולדה מתוך מעשה של אי-ציות, ולא מן הנמנע שתיכחד בשל מעשה של ציות עיוור". למרות תרבות הציות הישראלית, רבים ודאי היו יכולים לחתום על המשפט של פרום. בקלות מבחינים גם אנחנו בהילת הגבורה של לוחמי מצפון כמו מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה. הייחוד בסרט טמון בהתייחסות לסרבנים ולסרבנו?ת הישראלים באותו אופן שבו אנחנו מתייחסים אליהם כשהם מתקיימים מחוץ לגבולות ארץ ישראל השמנה. ברבש מסיר את מסך הלאומיות ומוצא בהסתכלות מפוכחת גיבורים ישראלים חדשים. צאצאיהם הלא חוקיים של יפי הבלורית והתואר.

הסרט מדבר לא רק על שאלת הסירוב אלא על עצם הציות, כשהוא הופך להיות מאמצעי למטרה. ברור שבארגון צייתני כמו רשות השידור, שהפכה כבר מזמן למשרד תעמולה של השלטון, קשה יהיה לו להגיע לשידור. אחד הטיעונים המובאים בסרט כנגד השירות בשטחים הוא מתיחת הגבולות האדומים של הכיבוש. הטייס הסרבן אלון רבינוביץ' מספר על הצהרה של דובר צה"ל מלפני כמה שנים, לפיה צה"ל בשום פנים ואופן לא מוציא ולא יוציא אנשים להורג ללא משפט. כמה שנים אחר-כך ו"החיסול הממוקד" כבר מובן מאליו. עצוב לגלות שאותו תהליך קורה גם לדיון הציבורי בישראל שכבר לא יכול להכיל סרט כמו "במצפון נקי". אלה ששתקו כשהמדינה צנזרה את "ג'נין ג'נין" אולי יתעוררו עכשיו כשמצנזרים סרט לא רדיקלי במיוחד של הבמאי אולי הכי קונצנזואלי בישראל, זה שלקח בעצמו חלק בכינון המיתוס הציוני בסרטים כמו "אחד משלנו" וסדרות כמו "טירונות".

הראשון שבשני פרקי הסרט, "נערי הסיפון" (המתריעים בפני הקברניט), מלווה את משפטם של אסירי המצפון אדם מאור, שמרי צמרת, נעם בהט, חגי מטר ומתן קמינר. בעזרת קטעי שחזור מומחזים המתבססים על פרוטוקול המשפט, מצטייר דיוקן של חמישה צעירים רגישים, בוגרים, נחושים ואינטליגנטים, שהפכו לגיבורים בעל כורחם. על אף גילם הצעיר ומבלי קשר להכרעתם המצפונית לסרב להתגייס לצבא הישראלי - תרומתם לחברה כאזרחים פעילים, מעורבים ומתנדבים, היא הרבה מעבר לממוצע. אחרי הכרות עם עולמם הרוחני קשה שלא להזדהות איתם ולבצע היפוך בדימוי שיצרה להם התקשורת הישראלית.

הפרק השני, "אלפא כפול" (מושג המציין פגיעה שנייה של פצצה ממטוס המוטלת לאחר הפגיעה הראשונה במטרה, מעין וידוי הריגה), מתמקד בסרבנים המילואימניקים. אלה נהנים מהזדהות של הקונצנזוס הישראלי מתוקף היותם "מלח הארץ", שדימויים גבריים וצבאיים שזורים בשפתם. ברבש מתמקד ברגע שבו כל אחד מהם החליט לסרב (מה שמכונה בפי אחד מהם "לצאת מהשוחה"). חיילים מסיירת מטכ"ל ומחיל האוויר מתארים את רגע השבר בו גילו ששיקרו להם והיו חייבים להפסיק לציית לפקודות שקיבלו. בניגוד לסרבנים הצעירים הם מתארים את ההכרעה כמעשה של ציות לצה"ל ולערכיו עליהם חונכו, ובראשם סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. באמצעות עדות ראשונה הם משכנעים שעצם השליטה בעם אחר יוצרת מצב בלתי אנושי ובלתי חוקי שיש לסרב לו.

ברבש קושר בין הדיון הפוליטי לפילוסופי. לצד סיפורי כיבוש ופשעי מלחמה המתרחשים תדיר בשטחים הכבושים הסרט דן בשאלת היסוד המוסרית והאזרחית – גבול הציות. הסרבן חיים וייס, לדוגמה, תורם את נקודת המבט של הדת היהודית שנראה כאילו שרדה בזכות סרבנים היסטוריים. המשפט הצבאי שבסופו נידונו החמישה לשנת מאסר אותה הם מרצים כעת בבית סוהר אזרחי, סוקר את תפיסות היסוד בנושא, הרבה בזכות פרקליטם דב חנין שלא רואה את הפילוסופיה מנותקת מחיינו כאן.

ברבש מעניק לסרבנים ולרעיונותיהם במה מכובדת ואף נדירה, אך הוא אינו מתגייס לטובתם. מנגד מובאים דבריהם של עמי איילון, ס. יזהר ודוברים נוספים, המייצגים את השמאל שבוכה וממשיך לירות. השמאל ששכח שהדמוקרטיה היא אמצעי לקיום ערכים כמו חופש, שוויון וצדק, ולא להפך. השמאל שמתעקש להילחם בכיבוש מבפנים.

הסרט עצמו, למרות ההרואיות החדשה שהוא נושא עימו, מותיר את הצופה פסימי אל מול המערכת הצבאית הדורסנית והנקמנית שביכולתה לא רק להשתיק מחאה נועזת כי אם גם להטיל רפש בעומדים מאחוריה שכאילו בגדו בחבריהם. נקודת האור, שנותרה מחוץ לסרט, היא דניאל צאל, שבימים אלה יושב בכלא על סירובו להתגייס לצה"ל מסיבות מצפוניות. דניאל (לא) התגייס אחרי שכבר ידע מה העונש שקיבלו החמישה. אולי גם הוא הבין את מה שניסח עו"ד דב חנין בדברי הסיכום בבית המשפט: לשבור את מצפונו של אדם משמעו לשבור את האדם עצמו.