מי ירה באר.ג'יי?

הוא באמת מאד נחמד, האר.ג'יי הזה. וכולם יודעים שהוא בנזונה של מפיק, אחד ממפיקי ההיפ הופ הטובים שצמחו לתרבות הזאת בעשור האחרון. מפיק שהצליח, בעבודה קשה וסיזיפית, להשתחרר מצלו המאיים של די ג'יי שאדו, עדיין נקודת התייחסות כואבת במקרה של אר.ג'יי. דווקא כשניסה ללכת הכי רחוק שניתן מהעולם הלא מתגמל של קאט & פייסט, הוא פגש בפינה האפלה ביותר את שאדו. בכדי לעשות את מהלך ההינתקות באופן טוטאלי, עזב אר.ג'יי את " definitive jux ", הלייבל בו התחיל, ועבר ל- "xl ", מקום משכנם של ת'ום יורק, ג'ק וויט וכל החבר'ה הטובים.

איש נחמד, אר.ג'יי. נחמד, נחמד, אבל הוא בטח לא זמר. ממש לא. גם לא כותב שירים מוצלח במיוחד. האמת הזו, שהחלה לחלחל עוד בכמה קטעים ב- "since we last spoke" , הופכת באלבום החדש שלו, "the third hand ", לעובדה מוגמרת ולא נעימה בעליל.

קלישאה ידועה, ואחת מהחביבות עלי, היא שבחורים נחמדים גומרים במקום אחרון. אחת נוספת, כזו שיותר קל לשכוח אותה, היא שכל אחד צריך להתרכז במה שהוא עושה הכי טוב. אר.ג'יי נופל בבורות של שתי הקלישאות הללו, ומחליט לעשות את הכל בעצמו: לדגום את עצמו מנגן על כל הכלים, ובטכניקה דומה לזו בה השתמש באלבומיו הקודמים לנסות ולהרכיב משברירי המוסיקה המגומגמים האלו שירי רוק מסורתיים ולשיר עליהם.

ההפקה, אולי הדבר היחידי שנותר מכישרונו של אר.ג'יי, לא מצליחה להרים את השירים אלא להיפך: מטילה עליהם צל כבוד שמעלים את הרגש, שאני נוטה להאמין היה שם מתישהו, כי אר.ג'יי הוא, כאמור, בחור נחמד ומפיק בחסד עליון. אבל השירים כאן נשמעים כמו מיד שלישית - וזאת לעומת השאפתנות של שאדו ב"אאוטסיידר", שגם אם לא תמיד הייתה מוצדקת, היא הייתה הרבה יותר מהודקת. כנראה שהוא הרבה יותר מוכשר.

כמי שאחראי, בין היתר, לנעימת ההמתנה של בזק, מנסה באלבום הזה להפסיק להיות "הגוסטרייטר" שהיה, ומנסה להיות אליוט סמית' - במקום פשוט לדגום אותו. בניגוד לשם המשפחה של הסינגר-סונגרייטר, הכישרון לכתוב שירים פשוטים הוא נדיר ומפותל הרבה יותר. במקרה הזה צריך יותר מרצון להשתחרר. צריך גם לדעת איך עושים את זה. או לפחות להרגיש.

אר.ג'יי נשמע באלבום בעיקר מרוכז. מתאמץ מרוב מאמץ להוציא צלילים שלא היה נוגע בהם עם מקל במידה והיו על ויניל ישן. וחבל. כי הוא באמת בחור נחמד ששר על דברים נחמדים, וגם קצת על כאלו שלא. אבל ניסיונות השיטוט הסהרורים והלא מנומקים שלו בספקטרום (הדי משעממם כשלעצמו) של אייר ביום גרוע, ברודקאסט לאחר האנג אובר ואליוט סמית' לאחר דלקת גרון חמורה יוצרים כאן שירים תמוהים, והרגשת חוסר הנוחות הופכת לאצבע זריזה שלוחצת תכופות על הכפתור להעברת שיר.


RJD2, "The third hand"