משה משה. משה אהוב. משה יקר. אני כותב את הדברים הללו ואצבעותיי רוטטות ממש.
אני כותב לך עתה ודמעות בעיניי.
אני מנסה להבין את שהתרחש, להכיל מילים שלמות לתוכן, תוכן שיהא ראוי אולי בכדי שאני אכתוב עלייך כאן. אני מבקש להכיל את הכול עלייך, את מי שהיית בעבורי, בעבור רבים מידיי, אני כותב בניסיון נואש להכיל את כל העבודה העצומה אשר אי פעם ראתה אור תחת ידייך, ואת כל אשר אתה חיית ופעלת למענו, בחירוף נפש ממש.
כל כך אהבת את עולם המילה הכתובה, והמילים היפות, הנוגות, היו נוהרות אלייך, בדומה לקסם, אל עבר הדף. היית כל כך שלם בין המילים ומה אני יכול לכתוב עלייך עתה, מה? מה ערכן של שורות אלה כשבעוד שעות אחדות אתה תהא ספון תחת העפר, בקור, בכברת אדמה קרה בין הטרשים, בחורף, בגשם? אני יכול לכתוב על פועלך הכביר, הטוטאלי, על אהבתך לשירה, לציור וחרט, לספרייך הרבים, על ספרי השירה והפרוזה, על ספרי הילדים אותם כתבת ולהם רחשת את החיבה הגדולה ביותר, על אותם הרגעים המצחיקים, הקסומים, אשר חלפו בינינו בעת בה היינו מסבים יחדיו בבית הקפה הקבוע, עוברים על רשימות השירים השונים, על פרקי המסה השונים לכתב העת "מאזנים" אותו ערכת ואני לצידך. אני יכול לכתוב כאן על שירתך, לכתוב מסה עיונית, אקדמאית, על פועלך, אלא שאני איני חפץ בכך. אני יודע עד מה אתה סלדת מן האקדמיה, עד כמה אתה תיעבת את המלחמות הפנימיות המתחוללות בה.
לב של נער
אני מבקש לכתוב כאן עלייך משה, לכתוב על האדם שהיית.
אתה כל כך עזרת לי, כל כך עזרת לאחרים. תמיד אהבת את הצעירים, כלשונך, וליבך היה יוצא אליהם. תמיד עודדת אותם וערכת אירועי שירה צעירה למענם. תמיד ביקשת להגדיל את תקציב "מאזנים", נלחמת על כך במסירות נפש ממש, בטענה שאין מספיק מקום למשוררים הצעירים של ימינו, ואם אתה לא תפעל למען הדבר, אז מי כן?!?! מי?
אני זוכר שפעם, בעוד היינו בבית הדפוס, אני שאלתיך לשם מה ? מדוע אתה רוחש חיבה כה גדולה לצעירים, מדוע אתה מקדם את השירה הזו, הרי אתה אינך נזקק לזאת, בשירתך ובאמנותך איש אינו מתיל דופי. אני זוכר שהתבוננת לעברי ואמרת: " דע לך יחזקאל, שמי שמעורב עם הצעירים, לעולם לא יהיה אדם זקן באמת.... ".
אתה יודע משה, אני לא הבנתי זאת אז... לא הבנתי את הדברים שאמרת לי ברצינות שכזו. עד עתה, אינני חושב שאני ממש מבין. אולם אתה לא היית זקן משה, לא אתה. לך היה לב של נער וכושר פעלתנות שאף אני מתקנא בו, ורבים אחרים יכולים גם. מי כמוך יכול היה גם לערוך כתב עת, גם לערוך אירועים ספרותיים שונים, לטפל באח חולה אותו אהבת, לאהוב אישה וילדים, נכדים, לעבוד על ספר שירה חדש, עב-כרס, לעבוד על תרגום שירים מצרפתית, לעמוד על קשר עם כל חברייך ואהובייך, לעבוד על תערוכה חדשה אותה רצית להעלות, מי? ואתה יודע משה, ספרך האחרון מונח לצידי עתה, ופתאום שמו מקבל כזו משמעות בעיניי. הענקת לו את השם "כל לבד??י". כל לבד??י אלוהים...
אלוהים... עכשיו אתה אינו.
דקות ספורות לאחר צלצול הטלפון
ואני מדבר אלייך ואתה לא פה. אני לבדי בחדר ודמעות בעיניי. פה ושם, על האצטבה, נחים ספריך.
אתה יודע, כשנודע לי שאתה חולה בסרטן, ודיברתי עם אילנה, אשתך הטובה, בליבי חשבתי, כי יהא עלי לערוך ערב לכבודך, ערב שיכבד אותך ואת פועלך. בנייך ומשפחתך היו באים, נועה, נכדתך שכה אהבתה, לי היית נוהג לומר, ששערותיה הזהב הם כשל אפרודיטה עצמה, ואני, אני הייתי מחייך בשקט. כל המשוררים הצעירים להם עזרת וסייעת במרוצת הזמן היו באים גם, העורכים השונים והיוצרים עימם עבדת. אני קורא מכתב שפעם כתבת לי: " בוזי, משוררי האהוב והנוגה.... יהא חזק ליבך.... אוהב... מש"ב." בוזי, ע"ש הנביא יחזקאל בן בוזי, כך נהגת לקרוא לי. ערב לכבודך, במחיצתך, כבר לא יהיה. אני איחרתי את המועד, ואולי השתהיתי גם, כי לא חשבתי לרגע, אני לא חשבתי ...
אני קורא לרשימה הזו בשם "אתמול חלפו הציפורים", שזהו שירך אותו אני הכי אוהב, והוא הכי קוסם לי ונוגע לליבי, וגם כי אתה, כאותם הנערות בתוך השיר, חולף עתה בתוך ראשי.
היה שלום משה בן שאול ונשוב ונתראה בעוד שנים אחדות... אתה אז תמשיך לספר לי את אותן הבדיחות משנות החמישים....