לא סתם געשו אתרי התרבות ודמעו פורומי המוזיקה השונים. לא בכדי בלתי אפשרי היה להכניס אמש סיכה למופע האחרון בבארבי ואין זה מקרה שהספקולציות לא יפסיקו לרחוש החל מסיומו של התו האחרון. להקות ישראליות מפתיעות וטובות מהבילויים סיימו את תפקידן ההיסטורי במפתיע ואחרי שני אלבומים בלבד, אבל האווירה הייתה שונה. כאן, מעבר לצער האמיתי שאופף חובבי מוזיקה כשלהקה מצוינת מכריזה על פטירתה, נדמה שלפסטיבל האשכבה סביב להקת הבילויים מתלווה דבר מה נוסף, הייחודי רק אליהם. כדי לדעת להגדיר את התחושה הזו, צריך לצלול, כמו בפרסומת לאבקת כביסה, לתוך יסודות הפעולה של הבילויים, כלומר לשני מייסדיה, מנהיגיה וקובריה, נעם ענבר וימי ויסלר.
שני אלבומי הלהקה, הבכורה המתוקשרת ו"שכול וכישלון" המהולל (בצדק, עד האות האחרונה), היו לפני הכל, פינג-פונג פנימי בין שני חברים. עוד בטרם התהפכה הבטן מהאמירה הפוליטית ומהומור השואה המשובח, ויסלר וענבר קודם כל ניסו לאתגר אחד את השני, כשהעולם מבחוץ הוא סוג של הפרעה. מאפיין זה התבטא בעיקר בראיונות תקשורתיים, בהם ניסו השניים לדחוף את המיזנתרופיות המוחלטת של הלהקה תוך כדי ביטויים של התנשאות וניכור, ללא התחשבות בשום גורם אנושי או בלתי אנושי: מבחינתם, הם בכלל לא מוזיקאים, אלא קודם כל "קולנוענים מתוסכלים", שהמוזיקה והכתיבה התמלילנית היא להם עיסוק זמני. אחר כך התוודו על שנאתם להופיע ("יש לנו מעט שירים, וזה די נמאס", אמר ענבר בעבר), והתעקשו בכל ראיון צדדי ככל שיהיה לדחוף את הכיבוש והשואה, נושאים חביבים שהבילויים יודעים להתייחס אליהם בהומור משובח ובטעם, אך זמן ומקום הם מושגים שכדאי לכבד. גם ביצירה עצמה, הבילויים "לא כאן בשביל לבדר אתכם", כפי שכתבו, ואין נכון יותר מיחסם של הבילויים לעולם שבחוץ, מכדי להדגים את הכוח שבשורה זו.
בילוי נעים
כאן, כנראה, טמון סוד הקסם: באופן מפתיע ובניגוד לציפיות, הקהל התאהב במיזנתרופיה של הבילויים; הוא כמה ללהקה שתסתכל עליו מלמעלה ותכתיב לו סדר יום. הציפייה להופעות המעטות הותירה מעטה של מסתורין, במקום דרישה עיקשת להזיז את הישבן ולהיות להקת רוק משקיעה. בהקבלה מסוימת, ניתן להשוות בין האהדה לבילויים לצמד תקשורתי מתוחכם ומבריק שניזון קודם מעולם מושגים פנימי ורק אחר כך מתאוות יצירה: שי גולדשטיין ודרור רפאל, לעולם "שי ודרור" בשביל מעריצי שיחת הטלפון המפתיעה, נבנו בדיוק על אותם יסודות של שנאת אדם אפלה ואג'נדה קיצונית. גם הם שיתפו פעולה עם הממסד התקשורתי באופן המיוחד להם, שכלל ראיונות ביזאריים ואמירות קשות נטולות הקשר.
אלא שהבילויים שכללו את הפורמט של שי ודרור בכל הקשור להגשת ההתנשאות, ולכן גם הפכו אהובים מהם: ההתפתחות המרכזית של הבילויים מאלבום הבכורה ל"שכול וכישלון" (דבר שהתבטא גם בהופעות) טמונה בהגשה של נעם ענבר: משירה אטומה וצווחנית של פולני על נובלס, קולו של ענבר נפתח והתעבה, עד שנתגלתה אצלו פיסה מהתכונה האסורה: רגש. תזוזה. רעד. כשענבר שובר את "באב אל וואד" לתוך "סע לאט", חוסר העניין של הבילויים בקהל שלהם ובכל דבר אחר מלבד עצמם כמעט מתאדה, ואפילו הופך מנחם במידה מסוימת. כך גם ב"משהו כמו תה", ובוודאי בביצוע החי ל"ערבב את הטיח" של אהוד בנאי. שם, ברגעים האלו, נראה כאילו לויסלר וענבר באמת אכפת.
אבל גם אחרי השינוי החשוב הזה, הבילויים כנראה לא השתנו כאנשים, כלומר לא השתנו כקונספט: הם נותרו אטומים לכל הלך הרוח סביבם, וסירבו לקחת את האחריות המצופה מלהקה בעלת קהל מוגדר, מאופיין, ואפילו מעריץ. "מה חשבתם שיקרה?", הם בוודאי אומרים להם בלב. "הרי מלכתחילה התאהבתם בנו כי לא היה אכפת לנו מכלום". בשום צורה אחרת, הבילויים לא יכלו ליצור מוזיקה כה משמעותית, שהתבטאה בכתיבה החריפה ביותר שהגיעה לזרם המרכזי. לכן האכזבה מהחלטתם היא מיותרת; הכתובת - כמה תחסר לי השנינות של הבילויים ביחס לקלישאות - הייתה על הקיר.
ולמען הסר ספק וטוקבקים, הבילויים היו אחד ההרכבים החשובים שפעלו בגבולות מדינת ישראל, ומלבד אהבה גדולה לדרכם וכשרונם, התגאיתי על שמהמקום שלא השכיל להבין שיש חיים אחרי לנון, יצא ההרכב הנ"ל. ומי שאוהב את הבילויים יודע, שגאווה מקומית, בכל נושא, היא לא תרחיש נפוץ במיוחד.