תמונה אימפרסיוניסטית

השבוע חברותי ואני דסקסנו את פרויקט השירים בשדרות רוטשילד ואת אופיו הפסאודו-תרבותי, שמכוון להיות בו-זמנית ממלכתי (שנת השישים, שבוע הספר) וגם יפה-נפש (נורא תרבותי לקרוא שירים ברחוב). ברור ששירים עדיפים בהרבה על שוורים, דובים, גלובוסים ושאר הזוועות הקפיטליסטיות שעיטרו בעבר את שדרות רוטשילד, אבל בעודנו חולפות תחת מילותיהם של הנתןאלתרמנים, יהודהעמיחים והתרצהאתריות, קיטרנו על הקושי בקריאת שירים שהולחנו כבר (למשל "עוד חוזר הניגון", או "מה אכפת לציפור") כי הלחן משתלט על קצב הקריאה והמנגינה מיד מצטלצלת בראש. בין אם השיר מודפס על כרזה חגיגית ותלוי בשדרה אופנתית, תחנת אוטובוס, או אפילו על אוטו זבל (מי לעזאזל הבירוקרט שאחראי לרעיון הלא ברור הזה) – הוא כבר לא אוטונומי. המילים לא עומדות בפני עצמן.

"אל תפני מבטך לאחור", פרויקט השירים בקומיקס, מציע מפגש שונה לגמרי עם מילים, לחנים ודימויים. הקומיקסאי שלומי צ'רקה פנה לאמנים כמו אסף אמדורסקי, גלעד כהנא, סיון שביט ושאנן סטריט וביקש מהם שירים גנוזים, כאלה שנקברו במגירה, שירים ללא לחן. ב"אל תפני" חלוקת הקשב בין המילים והאיורים משתנה מידי עמוד, כל שיר מאוייר מציע היכרות ראשונית עם המילים כמו גם עם הדימויים שמקיפים אותם. המאיירים מציעים לא רק פרשנות ויזואלית לשיר, אלא גם מכוננים מערכת יחסים אינדיבידואלית עם הטקסט הנבחר. רוב העבודות ב"אל תפני" לא מציגות היררכיה ברורה בין מילים ודימויים; זהו לא קליפ ובמקרים רבים אפילו לא אילוסטרציה ולשתי הישויות מעמד שווה. לפעמים נדמה שהמילים לא במרכז העבודה ושחוקי המשחק המסורתיים של הקומיקס כמדיום לא נשמרים (מיקום המילים ביחס לתמונה, יצירת נראטיב מובנה, עבודה בתוך פריימים ובועות-דיבור). הספר מצליח לחדש לא רק כי ההיררכיה המוכרת בין מילה ודימוי נשברת בעוד שתי הישויות מתחרות על עין הקוראים, בלי לחן שיכתיב איזשהו מקצב או חלוקה לסצינות. "אל תפני" הוא עכשווי ומרענן כי הוא מציג טקסטים לא מוכרים שזוכים למשמעויות חדשות בזכות האינטרקציה עם הדימויים המקיפים אותם. שיתופי פעולה כמו של שלומי שבן וליהי אשר ("כשהיית איתי"), רם אוריון ואפרת חסון (SMS)או גבריאל בלחסן ומיכל צורי ("רוח רפאים בבית חולים לחולי מוח") שופכים אור חדש על מכלול היצירות של המוזיקאים: מחד הסגנון של המוזיקאי מזוהה מיד, אבל מסגור המילים במדיום ויזואלי מסייע לשלם לעלות על סכום חלקיו.

שירים במגירה בדרך כלל לא זוכים לחשיפה. לפעמים האמן נזכר בהם באיחור ומחליט להלחין אותם, לפעמים הם ננטשים ונשכחים מסיבות שלא קשורות לאיכות שלהם, אלא פשוט כי הטיימינג לא היה נכון, כי האמן לא מצא להם לחן מתאים, כי... מהו בעצם שיר בלי לחן? גדולתו של "אל תפני" היא בכך שהפרויקט מעלה שאלות גם לגבי שירה (פופלרית ובכלל) וגם לגבי קומיקס או איור. ריבוי הכשרונות והעבודות המעולות שכלולות בספר חושפות לקוראים את סצינת הקומיקס המבעבעת, ובמקביל – אותם שירים נטולי לחן משרטטים תמונת מצב של השירה. אבל דרך השוליים, בנון-שלנטיות, בלי לקחת את עצמם ברצינות יתרה. תוך כדי דפדוף/ קריאה אנחנו נשאלים על ההבדל בין שירה לפזמון, תוהים מהו שיר ללא לחן, וגם בוחנים את יחסי הכוחות בין מילים ותמונות - מי יותר דומיננטי, מה מעצב את חווית הקריאה בטקסטים - האם המילים משתלטות? או שהציור לוקח?

"אל תפני" הוא קודם כל יוזמה יפה שחייבים לפרגן לה. יש בה מעוף, מקוריות וים כשרון. אהבתי במיוחד את העבודה שוברת הלב של אוהד פישף ורחלי רוטנר ("שיבר") ואת השת"פ המצחיק בין צ'יקי ארד למיכל ברוך על בחורה שעובדת בבורגר ראנץ' ("המבורגר ישראלי"). מאידך, האופן שבו מגיעים השירים אלינו – כריכתם בפורמט האלבום השמרני עם דפי הכרום משל היו "1000 שירים" משווים נופך מבוגר ומיינסטרימי מידי לפרויקט הבועט הזה. כן, יש כאן גם חווה אלברשטיין ודני סנדרסון, מישל קישקה ואורי פינק, אבל הרוב המוחלט של האמנים לא שייכים לזרם המרכזי. פורמט האלבום המעונב והמיושב אולי הופך את הספר לנגיש יותר, אך גם מטשטש את הפוטנציאל החתרני שבו, את הקוצניות והקיצוניות שבו. מצד שני, יתכן שכריכת הספר בפורמט אלבומי "עייף" ומוכר היא מזמינה יותר מפורמט אלטרנטיבי כמו פנזין, למשל. פנזין או אלבום, מיינסטרים או אנדרגראונד, "אל תפני" הוא רק טיפה ממסדי, כל השאר בו הוא לגמרי רוקנרול.