מאז שאוהד פישוף הטיח ביריקה את "אני טקסט פוליטי" שלו בפני הקהל הישראלי, המושג "שיר פוליטי" או "שיר על המצב" הפך למעין קוף שאמן סוחב איתו על הגב, כמו השירות הצבאי שעשה או לא עשה. בארץ שבה גם הא-פוליטיות היא אמירה פוליטית, פישוף נעץ סיכה בארון של שלום חנוך והכריח את המוזיקה הישראלית באמת לצאת מגדרה כדי לומר משהו. הסיבה הזו, כמו גם כמות האמנים המזערית שעבורם מתקיים הצירוף של חדות ואומץ, הופכים כל ניסיון לאגד "מוזיקת מצב" ישראלית לסאטירה לא רעה בפני עצמה. לכן, לפני הכל, צריך להחמיא לעמותת "שתיל" על פיל בחנות החרסינה שדחפו לאזרחי ישראל באמצע המרדף אחרי המזגן: אוסף "לשם שינוי שירים לסדר הסיום" שיוצא בחסותם, מתיימר להציב זרקור שיאיר באמצעות 19 שירים - 17 מהם ישראלים על פינות אפלות בחברה הישראלית: יש כאן כמובן את הכיבוש, המוות והנשק, לצד נושאים שבהחלט נדיר למצוא אליהם התייחסות כמו שוביניזם וכישלון העליות מרוסיה ואתיופיה. גם אם חלק לא קטן מהשירים הם מריחת מילים צדקנית וגיבובי אוויר של פלייליסט וחלק אחר לא מספיק טוב, עצם ההחלטה שמה שמאזין המוזיקה הישראלי צריך בדיוק בזמן זה של חייו הוא שיר שורף מחומצה של הראפר הרוסי וולקן, היא חיובית. לפחות עד שמתגברים על "כולם מדברים על שלום" של מוקי.
מוקי אינו לבד בשירים שמטמאים את האוסף מחשיבה פוליטית לבנאליה עליה פישוף התקומם ב"טקסט פוליטי": לצד היבבנות הצדקנית של השיר שאינו אומר כלום (שהיה ללהיט היסטרי, אלא מה), בחרו עורכי האוסף לפתוח עם "יחסית בסדר" בביצוע דן תורן, משיריו הפוליטיים החלשים ביותר של מאיר גולדברג, אחד הכותבים היחידים בישראל שחתך בבשר באופן מתוחכם בהרבה מההטפה השטוחה הזו. אחר כך האוסף ממשיך עם "בשם הדמוקרטיה" של דבק, טקסט מעופף וחסר משקל על חוסר האונים אל מול הבירוקרטיה המקומית, שהיא אולי צרה-צרורה, אבל אין שום אלמנט בשיר העוזר להבין למה. גם כשהתוקף והמותקף מזוהים בקלות כמו ב"מסר" של הרכב ההיפ-הופ האתיופי ברינקX, החובבנות שבה התזה מועברת היא מין ניסיון להחליק לחן גרוע תמורת אותו "מסר". זהו רעיון סביר, בטח כשנושא כמו כישלון ההשתלבות של האתיופים בחברה נעלם עם הטרקטור שעידן רייכל העביר על הפופ הישראלי.
שינוי כיוון
לצד ביזיון כמו "הולך קדימה" של אביב גפן, זה אפילו מעודד, כי אם יש תנ"ך שבו אפשר לתלות את תהליך הסירוס שעברה המחאה בפופ הישראלי, "הולך קדימה" יכול להיות בקלות אחד הנביאים הראשונים: הילדותיות שבה גפן מחלק את העולם ("כולם יורים פה בכולם/ המון צועד שוב ברחוב") מעוררת שאלות קשות בנוגע לעולם שבו גפן חי. הראשונה, למשל, יכולה להיות מי לעזאזל מרשה לעצמו להשתמש בשורה כמו "כולם יורים פה בכולם" ועוד לטעון להיותו מבוגר מגיל 13. השנייה היא מתי בדיוק גפן ראה המון צועד ברחובות, או שמא ההקלטות בחו"ל של האלבום ממנו לקוח השיר ("ממנטו מורי") קצת בלבלו אותו. כשגפן ממשיך לדוגמאות כמו "אם לך נלך אז לא נגיע/ מגיע לנו לאהוב", עצוב לחשוב שזה אותו האיש שכתב את "גנרל, הצבא בהלם קרב" בגיל 19.
לעומת גפן, דווקא דור הוותיקים הוא זה שמלמד אותו שכשיש לך אומץ, אין לך מה להפסיד: חווה אלברשטיין נועצת סכין במנצלי העובדים הזרים, יענקל'ה רוטבליט מדהים עם "40 שנה", פטיש 40 טון באפסיות של "כבר אמרתי שעם כובש הוא עם טיפש", אליבא דגפן. הבחירה דווקא בשיר פמינסטי ולא מדיני של זאב טנא מרעננת ומעידה שבכל זאת אוצרי האוסף מנסים לגרום למאזינים לחשוב וכאמור, הטרק המעולה של וולקן ("העלייה") הוא מסמך שבתרגום לאנגלית של לונג איילנד יוצא כשיר של פאבליק אנמי. יותר משהוא יציאה מבריקה, הייחודיות של וולקן מקרינה גם על חסרונו העיקרי של האוסף: וולקן שר ל"כל בחורה שברחוב שומעת: "יא זונה!" ומנתק אותו ואת הציבור עליו הוא שר מהבית המזויף הזה. הוא נוקט עמדה ברורה ובלתי מתפשרת שבה התקווה לא נמצאת פה בכלל, היא אפילו לא קרובה. כשעורכי האוסף בחרו לסיימו בשני שירים לועזיים רכים ומנוכרים, ייתכן והם ניסו לומר שבסופו של דבר וולקן צודק ולמחאה הישראלית אין עתיד להמונים: כי רוטבליט יש רק אחד, כי דיוויד ברוזה לעולם לא יתגבר על הקיטש, כי כוסות רוח למת רלוונטיות יותר למציאות הישראלית משיר של פיטר פול ומרי (If I Had A Hammer"", שעליו מבוסס חלק מ"אין לי אף אחד" של הדג נחש).
שיר המחאה הישראלי עבר גלגולים רבים ב-60 שנות קיומה של המדינה, אך בסופו של דבר, גם כאן הוא נשאר לרוב מתקפל בכאבו ולא רק עבד בידיים של דמגוגים מקצוענים, או מוזיקאים רעים ולפעמים גם שניהם יחד: שירי המצב נותרים נחלתם של אלו שפשוט אין להם מה להגיד, מתחברים לשלום והאהבה של פיטר פול ומרי ועוברים לצד השני של הכביש כשוולקן עובר מולם. ההמון סופר את "כולם מדברים על שלום" אבל את הצדק שלו, וולקן לא ימצא במוזיקה הישראלית וגם לא באוסף הזה. גם ככה אף אחד לא מדבר על זה, למה שיתחילו לשיר?
אמנים שונים, "לשם שינוי שירים לסדר היום" (עמותת שתיל)