וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מערבון ספגטי

עינב שיף

19.8.2008 / 0:18

ב"אלדוראדו" היה אמור רע מוכיח להכניס את יהלי סובול למועדון המוזיקאים החשובים בישראל, אבל שלח את עינב שיף למדבר

היה ערב יום כיפור אחד שבו הכנסתי "חיות מחמד" של מוניקה סקס למערכת וקופת השרצים התחילה את מערכת חשבון הנפש בעצמה: זה לא היה אלבום מוזיקלי מבריק – רחוק מכך - אבל יהלי סובול התאבק בעפר רגליו של לו ריד ודרכו הצליח להפוך לכותב אורבני אמין ומדויק, שאפילו הצליח להשחיל את עצמו בתוך קאבר ("שומר אריות" של יוסי אלפנט ז"ל) ועדיין נשמע כמו החיים אותם ניסה להסביר. הגבר האבוד של "למה את הולכת לבד" והנוסטלגיסט המתברגן של "הקונפורמיסט" התחברו לזעם של "לא רוצה לדעת" ולסיום המבריק והמטלטל של "לא מתבייש באהבה שלי", שבו סובול מצהיר שהוא סמרטוט וטוב לו לתרועת כל הסמרטוטים האחרים שהחיים האלו הצליחו למעוך.

עד "חיות מחמד" סובול היה יוצר שנהג להתמקד באופן חד פעמי: ב"פצעים ונשיקות" המשפיע הוא עדיין שחה באקנה והתרומם ממנו ברגעים מעטים מדי; באלבום הסולו שלו הוא הוציא את שירו הטוב ביותר, "לא יכול בלי זה", שהצליח להגדיר אותו באופן נדיר, שלא כל אמן נולד עם היכולת לעשות זאת. ב"יחסים פתוחים" כבר איתר סובול את המשבצת שלו (זה שיודע להגיד "העיר הזו" ב-17,576 דרכים), וגם ייצר מתוכה שניים-שלושה שירים טובים. ואז הגיע "חיות מחמד" שלאחריו ברור היה שהצליח לאפיין עצמו ככותב נדיר. משם נותר לסובול רק להמשיך הלאה, למקום שבו המילים יפגשו את המוזיקה וינערו אותו מהחולשות שאפיינו אותו לאורך השנים: ווקאליסט מנומנם, מלחין ממוצע וכותב כל כך כוחני, שקשה להבין להיכן נעלמו אותן עוצמות בין שולחן הכתיבה של סובול למיקרופון.

מתל אביב לעיר קיט צפונית

לכאורה, הבחירה ברע מוכיח כשותף שישלים את סובול מבחינה יצירתית היא פרי דמיונו של תסריטאי חובב קליימקסים אמנותיים: הילד הרע של האלטרנטיבה הישראלית, חיה עירונית על קו תל אביב-ניו יורק שחי את הברוטאליות (לפעמים גורם גם לאחרים לחיות אותה) המוזיקלית של הרוקנרול ולא מפחד מסימפולים. הוא היה אמור לחבר את סובול לפנטזיית הראפר המוקדמת שלו ("הר של בייגעלך" מ"פצעים ונשיקות") ולהערצה המאוחרת שלו לבק ("הפוך בשמש" מ"יחסים פתוחים" לדוגמא). היסודות המוזיקליים והנפשיים של מוכיח, אלו שמיקמו אותו כמיתולוגיה מקומית, התאימו לאישיות האנטי-פרונטאלית של סובול (שהתבטאה בהעתקת תשומת הלב בהופעות ממנו למתופף מוניקה סקס, שחר אבן צור). שיתוף פעולה מהסוג שמרים את רף הציפיות ליצירה, שתשכלל את סובול הכותב ותשכלל את דמותו עד כדי כניסה למועדון המוזיקאים החשובים הפועלים בישראל; כזה שהצליח להפוך את הניצוצות לאש ואת תל אביב – לניו יורק.

אלא שלא יעזרו הדקירות בכריות האצבעות שמקלידות את המילים הללו; סובול נסוג ב"אלדוראדו" עד שהוא בעצם נופל מהצוק. מכחולו של צייר הדיוקנים המבריק הפך דהוי, כשבמשך 12 שירים הוא נכשל בכתיבת טקסט אחד, שישווה לאלו שנדמה שעפים לו מהשרוול ב"חיות מחמד". סובול עדיין יודע להפוך את דמויות היום-יום למשפטים בוהקים, מ"חייל להשכיר במלחמה לא קדושה" ועד "בן אדם יד שניה באוטו חדש", אך הוא לא מצליח להפיק מאותן דמויות איזושהי תובנה, שתהפוך את השיר לכלי נשק ששווה להחזיק בכיס בימים גשומים. את ההתחפרות באלנבי החליפה הכמיהה ל"חיים אחרים" ואת השנים החסומות ומלאות הכעס החליפה תל אביב מושלגת; שתיהן לא מצליחות להגיד כלום על מי שחי בהן. זו כמובן זכותו המלאה של סובול להתקדם אבולוציונית בכתיבתו. זו אפילו חובתו כיוצר לאמת שלו: מעולם לא ניתן היה לצפות שמלבד שורות בודדות, הוא יהפוך את עצמו מכותב מרגש למלהג מפוהק ואת תל אביב לעיירת קיט צפונית שנסגרת עם השקיעה.

לנערה היפה אפילו אין תוכניות

מוכיח גם הוא שותף מלא במדבר אליו מוליכה הדרך ל"אלדוראדו". הוא השאיר ככל הנראה את כל הזעם והאנרגיה מחוץ לטווח הקשב המוזיקלי, כשלא הצליח לחלץ את הלחנים הבעייתיים של סובול מהשבלונה שלהם. יוצאים מהכלל הם שני השירים המוצלחים באלבום, שבהם מוכיח פירק את הקונסולה בעיבוד והלך בכל הכוח על איכות תוצרת חוץ: את "חייל להשכיר" הוא הרכיב על כלי הקשה ונשיפה, שהפכו אותו לשיר שנשמע כאילו בטח שמעת אותו כבר ב"מידנייט וולצ'ורס" של בק עם בס-תופים מעולה; ואילו את "ערפדים" הוא כבר הלביש לגמרי על “Sidewalking" של הג'יזס ומרי צ'יין והתוצאה המוזיקלית פיצוצית, כשיהלי מבזבז פתיחה לירית מבריקה ("רוצה להיות בצד השני של הבקבוק המשפחתי") על אותו חלום ב"חיים אחרים". מחוץ לשני האיים האלו, "אלדוראדו" הוא עוד אלבום שחלף ליד האוזן, כשרק השמות המפארים אותו הופכים אותו לאכזבה מעצבנת, סוג של החמצה מול שער ריק. שלושת השירים המרדימים הפותחים את האלבום, מין ניסיון של סובול-מוכיח לגלות את הצד העדין של הקיום מבלי לקום מהמיטה; "ילדה קטנה" שמתחיל בחביבות עם ריף גיטרת הפיפטיז המתמוססת לאוויר ו"היא לא יפה", שמעובד ברעיון נכון עם קיר דיסטורשן ברגע ולחן שלא מתרומם למכה האמוציונלית המתבקשת מהנערה הלא יפה והלא המצחיקה, שאפילו אין לה תוכניות.

את האלבום חותם סובול בפניה חסרת תשובה ל"ילד שקבור במדפים של חנויות ספרים/ לילדה שעשתה מנוי על משככי כאבים". המשפט הבא והסוגר את השיר הוא "בכלל, היא ברחה כמו חתולה", והנה, סובול בכל זאת הצליח: אין דימוי טוב מכך כדי להסביר לילד ולילדה שהוא פשוט ברח, אי שם ל"אלדוראדו".

יהלי סובול ורע מוכיח, "אלדוראדו" (התו השמיני)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully