דברים שטיפקס לא מוחק

פירוקה של להקה דומה למוות טבעי, רק בלי האופציה לקאמבק. כמו האידיאליזציה שנעשית לאדם לאחר מותו, כך גם כל הרכב וותיק מקבל אוטומטית עם פירוקו, עליה בדרגה. פועלו ממורק וקורות חייו משופצים כאילו היו תשתיות לפני הבחירות לעירייה. רוב המספידים שוכחים שלהקות מתפרקות, לרוב כי חבריה מעדיפים לשוחח על מדדים נומינליים בשווקים של הונג קונג מאשר אחד עם השני, או כי אפילו הם שכחו מתי הם הוציאו אלבום טוב באמת. למרות כל אלו, עצם ההודעה הישראלית "מתפרקים" היא בעצם הצתת הפתיל שסיומו הוא "אנחנו מרגישים כי הזמן שעבר מוצא אותנו במקום אחר" וסגירת קופות לוועדי עובדים.

עשרים שניות לפני ששטף של קבלה ואימוץ שוטף את הודעת הפירוק של טיפקס, צריך לומר שקובי אוז, שתמיד ידע טיימינג מהו, איחר בכמה שנים. אוז, גל פרמן ורמי יוסיפוב היו צריכים לסיים את חייה של טיפקס כמה שנים לפני כן, לא בגלל שמדובר בלהקה הנוראית והוולגרית שהרוק הישראלי ניסה לצייר כדי לטהר את עצמו משעמום והתנשאות. טיפקס לא הייתה להקה רעה והוולגריות בחלק משיריה היו אמצעי לא מוצלח לסמן בעזרתו את הנושאים החשובים עליהם הלהקה רצתה לדבר, אלא שזו הייתה בדיוק הבעיה של טיפקס - היא רק רצתה לדבר.

בחוברת אלבומה האחרון של טיפקס, "רדיו מוזיקה עברית" הודו טיפקס לכל הלהקות שהשפיעו עליהן ובכך ניסו אוז וחברי הלהקה לומר "תראו אותנו, יש בנו הכל". מוזיקלית, זה נכון. טיפקס נגעו בדיסקו, Fאנק, רוק'נ'רול וכמובן החאפלה. לאוז - כמו שהראה גם באלבום הסולו היפה שלו "דמעות וים" וכמו שהביא לידי ביטוי בלייבל "לבנטיני" עם הדג נחש ומרסדס בנד - יש מוח מוזיקלי יצירתי ואינטליגנטי. אוז הוא מוזיאי שיודה בכיף שהוא מת על פריד אל-אטרש, הבכורה של דה סטריטס ועמבה. הרבה עמבה. אבל שוב, אוז רק נגע.

הכישלון הגדול של טיפקס נעוץ בכך שמרוב שהם ידעו מה הם רוצים להיות, שזה במילה אחת "ישראלים" ובמילה וקצת "ה-ישראלים", הם לא ידעו לאזן בין דיבור למעשה. בכל פעם שהסתמן שטיפקס יכולים לגבש אמירה מרשימה וכוללות על הזהות המקומית, הם נפלו לדאחקה, לכלום ולאוויר. כשאוז רקד "הורה נדלנים" הוא דיכא אותו ב"כלוב של זהב" (דואט חיתוך וורידים עם מירי מסיקה) ו"תן לי חתימה". כשטיפקס בעטו באשכים עם "דיסקו מנאייק" או "בשפכת הזורם", הם מיד חזרו ל"כשאני איתך כמו דג". גם כפיגורה תרבותית, אוז הקפיד לפספס ובמקום לנצל את המיקום המרכזי שניתן לו בתרבות הישראלית כדמות שיכולה להופיע גם ב"פופוליטיקה" וגם לכתוב טור ב"סופשבוע", אוז בחר להמציא את עצמו מחדש כדג מדבר. סופר ופובליציסט שאמנם כותב ומדבר, אך לא אומר כלום, מלטף את שדרות שהוא לא חי בה, שולח ליטוף מתחסד לשכבות שהוא כבר לא מכיר, והכל מרוח באותה עמבה. הרבה עמבה.

השיר הטוב ביותר של טיפקס בעיני הוא עדיין "בתוך נייר עיתון", כי בעבורו טיפקס לא וויתרו לעצמם בשום שלב. שיר חריף ולא מתלהם, שאפשר להבין אותו בקלות מבלי להיחשד בפשטנות או ילדותיות. הפזמון שלו מדבק מבלי שתרגיש שדחפו אותך לחתונה מהגיהנום. היו לטיפקס עוד כמה שירים מעולים מאז (כולל הEP הנפלא "העצב עבר לגור כאן", שרק בזכותו מגיעה ללהקה סוג של חנינה), אבל דבר מאותה סינרגיה בין איכות לעממיות לא נשאר. במקומה הגיע טעם לוואי ובאלבומים כמו "נשיקה לדוד" או "יושבים בבית קפה" וכמובן "דיסקו מנאייק", נוצרה התחושה שמי שבעצם מתנשא עלינו הוא אוז עצמו, שחשב שקצת כפיים, קצת אשכנז וקצת ספרד ואנחנו בכיס שלו. בסוף, הוא וחבריו הם אלו שניסו לגלגל את הקהל הישראלי בתוך נייר עיתון.

אני מאמין שטיפקס חכמים בהרבה ממה שהם היו רוצים שתדעו עליהם. כן, הרבה לפני יוסי בובליל, טיפקס לא רצו להראות לכם שפופ יכול להיות אינטליגנטי ודיסקו הוא סטייט אוף מיינד שבכוחו לבצע מהפכה תרבותית. טיפקס ידעו את כל אלו, ובחרו להסתכל לכלום בעיניים ולחייך. אני לא אתגעגע לטיפקס כי בניגוד לרוב הלהקות שלא אומרות כלום על החיים שלהם, להם היה מה להגיד. לכן, כשיתחיל סבב הגעגועים ל"רב תרבותיות" של טיפקס או ל"אנושיות" של קובי אוז, אין מה להתרגש. להקות מתות תמיד טובות יותר. עד האיחוד.