הייאוש נעשה נח

תסביך האב של "תיבת נח", הדרמה הפסיכולוגית החדשה של רשת, הוא לכאורה "בטיפול". היא הייתה שם קודם, הכניסה את הפסיכולוגיה אל הסלון שלנו הרבה לפני שהיוצרים, שמוליק קלדרון ורני בלייר (שגם מביים) החליטו שאסי דיין זה הכי השנה שעברה והטיפול של חורף 2010 הוא קבוצתי. אבל הקשר הפסיכולוגי הוא הדבר היחיד שאפשר להגיד של"בטיפול" ול"תיבת נח" יש במשותף.

"בטיפול" הציגה פורמט אחר שלא רק משתמש בפסיכולוגיה בכל שורה בתסריט, אלא מאמץ את הטקסים הקבועים שלה כדי ליצור מבנה יומי מיוחד, בזכותו נחשבה למהפכנית. "תיבת נח" לעומת זאת, מנצלת אמנם את המפגשים הקבוצתיים בסטודיו של נח (מארק איווניר) כדי לחבר בין זרים וליצוק הקשר לעלילה, אבל השימוש במילים ובמצבים של הדמויות, לא שונה מכל סדרה אחרת. גם לא מיצירותיו הקודמות של בלייר, "שבתות וחגים" המופתית ו"פרשת השבוע" המצוינת, שתוסרטו על יסודות נפש האדם ואלמנט ההזדהות, בכדי ליצור דרמה.

ההשוואות המתבקשות הללו מציבות בפני "תיבת נח" אתגר לא פשוט. אסור לה להידמות מדי לקודמותיה אבל היא מונעת קדימה מכוח ההתמכרות הישראלית הטיפוסית לדיכאון, שנסללה עבורה על ידי אותן הסדרות. את האתגר הזה צולחים קלדרון ובלייר בעזרת תסריט פשוט אבל מתוחכם, שברגעים בהם הופך למתוחכם מדי (קלישאת יורד הים הלירי שמשחק אורי גבריאל למשל) הוא נותר אמין בפי השחקנים. לירון לבו מצטיין כבר מההתחלה כששורות בודדות בפיו, כמו גם מירה עוואד, שדמותה תפסה חלק נכבד מהעלילה ואילנית בן יעקב, שתפקידה הקטן והאיכותי בפרק הפתיחה דורש את פיתוח דמותה בפרקים הבאים. מארק איווניר, עם או בלי קשר לקריירה ההוליוודית היציבה שלו, נושא את הסדרה על כתפיו עתירות הכריזמה והנוכחות שלו בסדרה ישראלית היא אלטרנטיבה למה שנדמה לעתים כחוסר אלטרנטיבה בליהוק שחקנים שחוקים לאותם התפקידים.

התסריט והמשחק הם לעת עתה הכח של נח. ההצצה אל הפרקים הבאים מבטיחה לנו שתי שחקניות שעבדו היטב בעבר כשמילים של רני בלייר בפיהן - יעל אבקסיס ורומי אבולעפיה – ומשאירה לעת עתה את הרושם שגם אם ירד מבול של סדרות דרמה פסיכולוגיות בחוץ, "תיבת נח" תשרוד אותו.