עשור וסע 5

(2004)

"You Are the Generation That Bought More Shoes and You Get What You Deserve" של הצמד הבריטי Johnny Boy הוא המנון הפופ האנטי-מטריאליסטי הבכיר של העשור האחרון, שבאופן כללי היה כל כך מטריאליסטי שבא לבכות.

השיר מתחיל בנכס צאן ברזל שהעניק פיל ספקטור לעולם בתחילת הסיקסטיז: אינטרו הטמבורין הנצחי של "Be My Baby" של הרונטס, שמכניס אותך לעולם קסום של פופ מושלם. מיד אחרי נקישות הטמבורין מקבלים גלוקנשפיל, זיקוק שמפלח את האוויר, חצוצרות ניצחון, קצת "או בייבי" ו"יה יה!", קירות סאונד ספקטוריים, טונה של reverb, טקסט זועם ובומבסטיות פופית מרגשת. מושלם.

(2008)

בעידן האינטרנט לא רק חוקי ההפצה והצריכה של המוזיקה השתנו, אלא גם משחק הזהויות האתני והז'אנרי. השינויים הללו הולידו את הכוכבת הגדולה של הביטים האינטרנציונליים, סנסציית הפופ הבריטית-סרי לנקית, M.I.A. אלבום הבכורה שלה, "Arular", הפך אותה לכוכבת גריים, אלקטרו, ראגא ובאילה-Fאנק, ולנציגה הכי קולית של עשור שהתאפיין בגלובליזציה, מלחמה בטרור, בעיות הגירה, התערבות אמריקאית מעבר לים ומהפכת האינטרנט.

באלבומה השני, "קאלה", המשיכה M.I.A באקזוטיקה פוליטית ופריצת גבולות. זה היה אלבום של מוסיקת עולם עדכנית, ו-M.I.A עירבבה בו היפ הופ אלטרנטיבי עם גאאנה (מעין ראפ טמילי), סוקה טרינידדית, דאנסהול ג'מייקני, מוסיקת פילמי הודית ועוד כמה צלילים מרחבי העולם. “Paperplanes” הפך ללהיט ענק שנה אחרי ש"קאלה" יצא, בזכות הופעתו בטריילר של "אננס אקספרס", ואחר כך בפסקול של "נער החידות ממומביי" עטור הפרסים. לא שהיינו צריכים את כל זה בשביל להתאהב בקטע היפ הופ המהגרים המעולה הזה, עם הסימפול של הקלאש והסאונדים של היריות והקופה הרושמת.

(2004)

בריטני שיעשעה אותנו כמה שהיא יכלה העשור עם השלבים השונים של ההתחרפנות שלה – מגילוח השיער והמכות שהרביצה לפאפאראצי עם מטריה ועד הערווה החשופה ומאבקי המשמורת על ילדיה. היה קטעים. והסיבה היחידה שאני בוחרת לקטלג את ההשתוללויות משולחות הרסן שלה בתור קטעים ולא בתור טרגדיה היא בגלל שהגברת סיפקה לנו את להיט הפופ הטוב של העשור.

הוא מעצבן, מנג'ס ונדבק למוח, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לכזה מעולה. והקליפ, בו מגלמת בריטני נבלית עתידנית מסרט מדע בדיוני שמסווה את עצמה לדיילת אוויר סקסית ובלי שום קשר חושפת את מערומיה המקושטים באלפי יהלומים, עושה את העבודה לא פחות טוב. "Toxic" הוא ללא ספק פיסגת הפסגות של הצ'ארט-פופ הוולגרי.

(2006)

בהתחלה הקילרז עשו רושם איום ונורא. מי צריך חבורת אמריקאים אנגלופילים עם סולן יפיוף ששר כאילו הוא סיימון לה-בון? אבל עד כמה שהיה ברור שאסור לאהוב להקה כל כך שקופה ומתאמצת, נגד להיטים כמו "Mr. Brightside" ו-"All These Things That I've Done" פשוט אי אפשר היה לעמוד.

באלבומם השני, "Sam’s Town", הקילרז שינו כיוון וחשפו את אהבתם לאמריקנה, אבל המשיכו עם המנוני רוק תיאטרליים וגדולים מהחיים, שהמרשים שבהם הוא הלהיט מלא הפאתוס, "When You Were Young". מצד אחד הוא עדיין נטוע עמוק בגלאם הקלידים האייטיזי (גם הקליפ ממשיך את מסורת הקליפים האקזוטיים של דוראן דוראן), ומצד שני הוא לגמרי ברוס ספרינגסטין. “When You Were Young” הוא קלאסיקת קילרז במיטבה: להיט ריקודים סוחף ורגשני.

(2005)

הלהקה הכי חשובה שיצאה מאנגליה בעשור האחרון היתה חבורה של ילדים משפילד. בזכות המייספייס היו ההופעות שלהם סולד אאווט עוד לפני שיצא להם סינגל ראשון. כשהוא סוף סוף יצא, "I Bet You Look Good on the Dancefloor" מכר 40 אלף עותקים תוך שבוע וכבש את ראש המצעד הבריטי. תוך פחות מחצי שנה הפכו הארקטיק מאנקיז מתופעת קאלט ללהקה הכי גדולה בבריטניה, ואלבום הבכורה, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not", עמד יפה בציפיות.

הגדולה של הארקטיק מאנקיז טמונה בעובדה שהם הצליחו להקפיא רגע אמיתי של התרבות הצעירה של בריטניה, ולהחיות את הבריטפופ המנוח עם רוח נעורים טרייה, אנרגיה מרוכזת, חוצפה בריאה ופריפריאליות כובשת. הארקטיק מאנקיז הוציאו העשור שלושה אלבומים והמון שירים מעולים, אבל "I Bet You Look Good on the Dancefloor" הוא משהו אחר: הוא המנון הנעורים הכי טוב שנשמע מאז "Teenage Kicks" של האנדרטונז.

(2004)

במהלך העבודה על המצעד הזה שמתי לב שמצד אחד מיוצגים בו אמנים מעולים, חלוציים וחשובים שעשו המון למען האנושות בעשור הזה, ומצד שני יש בו אמנים שאני לא מי יודע מה מחזיקה מהם, אבל בפוקס נדיר, פרץ יצירתיות חד פעמי וטיימינג מושלם הצליחו לייצר שיר אחד מופלא, שמתעלה על שירים של להקות טובות מהם בהרבה. לסוג הזה שייכים, מבחינתי, רביעיית הארט-סקול הסקוטית פרנץ פרדיננד.

כמו אחיהם הניו יורקים, אינטרפול, גם פרנץ פרדיננד לא ממש ריגשו אותי, אבל אי אפשר לקחת מהם להיט ענק אחד שבשבילו הכל היה שווה. הסינגל השני של פרנץ פרדיננד, "Take Me Out", מתחיל בגוון פוסט-פאנק אייטיזי והופך אחרי דקה ומשהו ללהיט Pאנק-Fאנק סוחף וחגיגי. יש לו גם קליפ ארטיסטי מגניב שמשלב השפעות של דאדא וקונסטרוקטיביזם רוסי.

(2005)

הפיוצ'רהדז – להקה מסאנדרלנד, שעל חופה המזרחי של אנגליה – הגיחו לעולם קצת לפני אמצע העשור עם שילוב של בריטפופ עכשווי, פוסט-פאנק וניו-ווייב אייטיזי לבן, חנוני, אנרגטי ועצבני. הם להקה חמודה ותו לא, אבל הם עשו דבר אחד מדהים: הם הקליטו קאבר כל כך טוב שהוא ראוי, מבחינתי, לשבת במקום הרביעי במצעד השירים הטובים ביותר של העשור כולו. ותסכימו איתי שכבוד כזה בדרך כלל לא מגיע לקאברים.

הביצוע של הפיוצ'רהדז ל-"Hounds of Love" של קייט בוש הוא הברקה שאין שנייה לה. השילוב בין בחירת השיר (הנהדר) לביצוע (הלא פחות נהדר) הוא מדויק ומהודק, מרגש ומרקיד. העשור כולם חזרו לאייטיז, ועם הקאבר הזה הפיוצ'רהדז עשו זאת הכי טוב מכולם.

(2004)

כוכבת הרוק המעולה של העשור היא כמובן מלכת הרוקנרול הקרקסית קארן או מה-Yeah Yeah Yeahs. היא אמנם שילוב עכשווי של ג'ואן ג'ט, דבי הארי, פי.ג'יי הארווי, כריסי היינד וסוזי סו, אבל היא שרה, זזה ומתלבשת בצורה הייחודית רק לה. היא נראית כאילו אף פעם לא ברור לה אם היא נמצאת על הבמה, במועדון או על ספת הפסיכולוג, ושני חבריה, הגיטריסט ניק זינר והמתופף בריאן צ'ייס, מעמידים סביבה את המרחב המוזיקלי המושלם עבור כל רגעי ההתפרקות, ההתעלות וההתגרות שלה.

אלבום הבכורה של היה יה יה'ז, "Fever To Tell", היה אחד האלבומים המלהיבים שיצאו העשור מניו יורק, ויחסית ללהקה שהלוק של הסולנית מקבל הרבה יותר תשומת לב תקשורתית מהמוסיקה שלה, היה יה יה'ז הוכיחו כוח הישרדות מפתיע. לא הייתי בטוחה איזה שיר שלהם לבחור ("Maps" המרגש גם היה מועמד רציני), אבל בהאזנה מחודשת חזרתי לשיר שלהם ששבה אותי מההתחלה: "Y Control" , שהוא סוחף, משלהב, כיפי וקורע לב בעת ובעונה אחת, ומלווה בקליפ האימה המצחיק של ספייק ג'ונז.

(2002)

אם הלהקה הכי חשובה שיצאה מאנגליה בעשור האחרון היא הארקטיק מאנקיז, האמן הכי חשוב הוא ללא ספק מייק סקינר, המוכר בתור הסטריטס. על הנייר נער לבן מבירמינגהם שמנסה להקליט תקליט יו.קיי גראז' בחדר שלו, בבית של אמא, ועוד לעשות מעליו ראפ, נשמע כמו דמות ברפרטואר של עלי ג'י, אבל כשהאלבום "Original Pirate Material" הגיח פתאום, כמו משום מקום, הוכיח סקינר שלא משנה מי אתה ובאיזה ז'אנר אתה פועל – משנה מה אתה אומר ואיך אתה אומר את זה.

סקינר השמיע את הקול האותנטי של הנוער הבריטי בעידן טוני בלייר, אחרי מותה של אופוריית הבריטפופ, באמצעות טקסטים כנים על חייהם של צעירי אנגליה, שמשחקים בפלייסטיישן מסטולים, הולכים למועדונים, בולעים אקסטזי, מתחילים עם בחורות, משתכרים, הולכים מכות בדוכן הצ'יפס באמצע הלילה, רואים כדורגל, שולחים סמסים, ופעם בשנה נוסעים עם החברים לחופשה באתר נופש המוני בספרד ונצלים בשמש.

גם מבחינה מוסיקלית "Original Pirate Material" היה תגלית – אלבום שלא נשמע כמו שום דבר לפניו. מעין מישמש בריטי של דאנס והיפ הופ עם ראפ שנשמע יותר כמו ספוקן-וורד. בזכותו הפך סקינר לגיבור הראשון של התרבות הבריטית הפופולרית של המילניום החדש והיו לו לא מעט שירים מעולים, מהאלבום הזה ומהבאים אחריו, כדי להוכיח את זה. היה קשה מאוד לבחור שיר אחד של הסטריטס, אבל בסוף בחרתי ב-"Weak Become Heroes" – ככל הנראה הטקסט הכי טוב של סקינר, וקטע מדהים שלופ הפסנתר שלו מחייה אוטומטית את חוויית האקסטזי הראשונה שלך.

(2001)

כבר עסקתי בהרחבה בתופעת החזרה של הרוק לחיינו בתחילת העשור וכבר נתתי את מירב הקרדיט לתופעה לשתי להקות שפרצו לתודעה בקיץ 2001: הווייט סטרייפס והסטרוקס. הווייט סטרייפס אמנם היו שם קודם, אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא מתה על הווייט סטרייפס. לבי שייך לסטרוקס.

מבחינתי הסטרוקס הם הלהקה המשמעותית ביותר שיצאה מניו יורק מאז סוניק יות' והביסטי בויז. אלבום הבכורה שלהם, "Is This It", באמת היה הדבר האמיתי. הם לקחו את האסתטיקה הבסיסית של הניו-יורק פאנק ורקחו ממנה פופ חדש ומרגש, והם עשו את זה כל כך טוב, שאפשר לסלוח להם על זה שהם בני עשירים, ואפילו על זה שהם הציתו את המהפכה שהפכה את הרוקנרול לטרנד חלול שמפרנס רשתות אופנה.

הסטרוקס הוציאו העשור שלושה אלבומים, מעולים אחד אחד, וכל אחד מהם הניב שפע של להיטים מתומצתים, מלוטשים, רזים, שפיציים וסטרוקסיים. השיר שלהם שאני הכי אוהבת הוא הסינגל השלישי מהאלבום הראשון. "Someday" מציג את הגרוב הנונשלנטי הכובש של הסטרוקס בשיאו, ובקליפ מתארחים כמה מחברי גאנס נ' רוזס, ומה שיותר חשוב, אחת הלהקות הנערצות על הסטרוקס, ועלי, Guided by Voices. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לסטרוקס על כך שהם הצילו את הרוקנרול, ואת התלתלים.