עם כל הכבוד לאורן קפלן, הנציג הישראלי בגוגול בורדלו, אין דרך להסתכל בצורה מעניינת על הסרט התיעודי אודותם, "Gogol Bordello Non-Stop", מבלי להפוך אותו לביוגרפיה של הסולן שלהם, יוג'ין הוץ. הוץ הוא פצצת כריזמה שבקלות היה יכול לסיים את הקריירה כאלכוהוליסט חסר בית מול סניף של בלומינגדיילס. אבל מה שחשוב יותר זה שהוא מסמל את הקריעה התרבותית שחוו עשרות צעירים שהתבגרו עם נפילת הקומוניזם והחומות ושלא ידעו כיצד להתמודד עם הבית הפיזי והרוחני שלהם, שמצד אחד היה לעול בלתי נסבל באורחות החיים שבו ומצד שני היה כל מה שהכירו.
"גוגול בורדלו נון סטופ" בעצם מסביר את תהליך הקריעה וההחלמה של הוץ, יליד אוקראינה שהיגר לארצות הברית, דרך המוזיקה. מה שהתחיל בהופעות בפאב בולגרי בניו יורק נהפך להרכב המשונה והמוזר הזה, שמערב Pאנק אגרסיבי, מוזיקה בלקנית לא פחות אגרסיבית וטקסטים עוד יותר אגרסיביים על פליטות וזרות במדינה שאוהבת בעיקר את עצמה, ועוד בהגדלה של דולר ותשעים סנט.
כשהוץ, ששמו האמיתי הוא בכלל יבגני אלכסנדרוביץ' ניקולייב סימונוב, מדבר על ילדותו באוקראינה וטוב מכך, כשהבמאית מרגריטה חימנו משלבת צילומים ביתיים משפחתיים שלו המוזיקה הפוליטית של גוגול בורדלו מקבלת הקשר רחב ועשיר. וההקשר הזה, מצדו, רק מרחיב את היכולת לאהוב את הלהקה ולהעריך את הצלחתה מעבר למוזיקה עצמה.
הוץ הוא גם המפתח להבנת הדמויות שמקיפות אותו בחייו. בדומה לאופן שבו להקת הפליטים מצטיירת ב"חייב לזוז", סרטו של אבידע לבני על אהוד בנאי, כך אנשי גוגול בורדלו מתגלים כאנשים שהרגישו דחויים בסצנה שבה פעלו וחלקם אף קיצונית מכך פשוט נאבדו נפשית בקצב חיים שלא ידעו להתמודד איתו. הדוגמה הרלוונטית ביותר כאן היא כמובן אורן קפלן, גיטריסט בחסד שגדל בסצנת רוק שלא היתה רחבה מספיק כדי להכיל את הכישרון שלו, עזב בלי אתונות ומצא מלוכה בפסטיבלים הגדולים בעולם. הדומיננטיות של הוץ בלהקה אפשרה לו לברור את האנשים שמקיפים אותו באופן שבו רק מי שיוכל להבין את סיפור חייו יוכל להיות חבר במפעל חייו.
סרטה של חימנו הוא סרט של מעריצה, תת-ז'אנר בתיעוד התרבות שיש בו את החן שלו, בעיקר כשמדובר בלהקה ויזואלית, אנרגטית וחריפה כמו גוגול בורדלו. עם זאת, הראיונות עם חברי הלהקה הם לרוב פילרים בין הקטעים בהם הוץ מופיע על המסך כדובר או כפרפורמר. לעתים, מתעוררת גם התחושה שהוץ מוביל את הבמאית לשאול את השאלות עליהן הוא רוצה לענות, ולא ממש את השאלות שבאמת מעניין לשאול אדם שכזה.
גם הראיונות עם אורן קפלן לא מרתקים במיוחד, מלבד הפעם האחת שהוא אומר שבעבר, כלומר בישראל, הוא נהג ליצור ההיפך ממה שהיה נהוג, בעיקר כדי לעצבן. זוהי אמירה חכמה ועצובה שמזכירה עד כמה סופרגרופ מבריקה כמו הזבובים, אותה רקם קפלן ביחד עם מאור כהן, דן תורן, פיטר רוט ועוד, נפלה על אותה צרות עין שמאפיינת את התרבות הישראלית, שעדיין מחכה כנראה ליוג'ין הוץ משלה.
