וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סימנים כחולים

7.12.2009 / 9:20

"המחברת הכחולה" יכריח אתכם להתעמת עם עולם זנות הילדים שרובנו מעדיפים להתעלם ממנו. אז למה לקרוא אותו? כשתסיימו לא תבינו איך בכלל היססתם

עבור החברה המערבית, ניצול ילדים במזרח אסיה הוא לא יותר מצקצוק לשון גדול ומתמשך. מדי פעם עולה אייטם עיתונאי על קונצרן גדול שהתגלה כשוק עבדים, ואנחנו תוהים באיזה עולם אנו חיים, מביעים צער מעושה וממשיכים הלאה. ככה זה, יש יותר מדי עוולות בעולם הזה מכדי שניקח שפכטל ונתחיל לתקן אותו. אבל לג'יימס א' לוין, פרופסור בריטי לרפואה, התופעה הזו היתה קצת יותר מסתם פעפוע רגעי של המצפון. כאיש אקדמיה מערבי שערך מחקר רפואי מעמיק ב"רחוב הכלובים" במומבאי שבהודו, לוין המזועזע נתקל בזונה צעירה בת 15 השקועה בכתיבה, והמראה הבלתי שגרתי (כמעט אף ילד העוסק בזנות בהודו אינו יודע קרוא וכתוב) עורר עוד יותר את תשומת לבו. יחד עם עדויות שאסף, חיבר את "המחברת הכחולה".

לעתים קרובות אנחנו משתמשים במונח "מסמך מצמרר", קרובות כל כך עד שנדמה שלמושג הזה נעשתה זילות מסוימת. אבל האמת היא שאין שום דרך אחרת לתאר את "המחברת הכחולה". לוין מביא את סיפורה (הבדיוני, אם כי מגובה בפסיפס של עדויות אמיתיות שאסף מזונות רחוב) של באטוק, נערה בת 15 שבגיל 9 מכר אותה אביה, כך שהתגלגלה לרחוב הכלובים, הקרוי כך משום שכל נערה שוכנת בחדרון קטנטן דמוי כלוב, בו היא מארחת את לקוחותיה.

באטוק מגוללת על פני 213 עמודים שרשרת אירועים שלא היינו יכולים להעלות על הדעת בחלומותינו הגרועים ביותר. היא מעמידה אותנו מול המציאות האיומה של בני המעמד הנמוך בהודו, כשבמקביל לילדות האיומה שלה היא מתארת גם איך זה נראה מצדו של המין האחר, דרך ילד יתום בשם פוניט (וכפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה נראה לא פחות רע כשילד הופך לנער שעשועים). אונס ומעשי אלימות הם עבורם עניין שבשגרה, התייחסות לילדים כאל יצור נחות מעכברוש היא מציאות קיימת ובלתי ניתנת לשינוי. העיפרון/עט והדף הם המפלט של באטוק, הצורך והיכולת הנדירה שלה לספר את סיפורה ולהנציח את שעובר עליה מגבירים את יצר ההישרדות שלה ונותנים את הטעם המתוק היחיד לחיים שנועדו להיות אכזריים ומרים.

"המחברת הכחולה" הוא רומן וולגארי שלוקח את המושג התבגרות למחוזות אחרים לחלוטין. "לפעמים החיים משתנים בן רגע, ולפעמים יש צורך בשנות דור כדי לחולל בהם שינוי. במקרה שלי זה נמשך יומיים", מספרת באטוק אחרי "חוויית" איבוד הבתולים שלה (עמוד 99) כבר בגיל 9. הוולגאריות באה לידי ביטוי במלוא עוזה ומנציחה לא רק את חיי הסבל של הילד המנוצל אלא בעיקר את העליבות של המנצלים, מבני המעמד הגבוה ועד הנמוך, המדיפים ריחות נוראיים וסובלים ממחסור עמוק בביטחון עצמי.

לוין לא שם בפיה של באטוק ביטויים צורמים, ודווקא הציוריות שעולה מזיכרונותיה היא זו שהופכת אותם לבעלי משמעות עמוקה כל כך. היא לא תגיד זיון אלא "לעשות דובשניות", מונח שחוזר עשרות פעמים בספר ומשנה את כל ההתייחסות למאפה המתוק והתמים שאנו מכירים. איבר מין זכרי הוא לא זין אלא "ב??הו?נ?אס" וכל פעולה מינית מתוארת בציוריות מרשימה. מדוע היא עושה זאת? באטוק יודעת את התשובה: היא מבינה שהיתרון הגדול שלה על ילדים אחרים במעמדה הוא שלה יש את האפשרות לברוח למחוזות שבמוחם האפלולי והצר לעולם לא יהיו קיימים, ולהאניש חברים דמיוניים כמו העץ בתחנת האוטובוס או טיגריס מפוחלץ ולהפוך אותם לחבריה הטובים ביותר. ולמרות זאת, היא יודעת שגם לבריחה הזו יש גבול מאוד ברור. "אני לא מטורפת, אך ימים רבים אני מצרה על כך", היא מצהירה בעצב (עמוד 23).

ואחרי כל זה, אנחנו מגיעים לשאלה המרכזית: בהנחה שאתם לא עובדים באמנסטי, מדוע שתחשבו בכלל לקחת ספר כזה לידיים? אני נוטה במקרה כזה לספק את אותה התשובה שאני נותן לכל אלה ששואלים כיצד התמכרתי למשחק משעמם כל כך כמו בייסבול: אין לי כוח להסביר, כשתרצו, אם תרצו, תבינו לבד מה אתם מפסידים. כך גם עם "המחברת הכחולה". לכאורה, אין שום סיבה שתקראו רומן כל כך קודר ומזעזע. אבל ברגע שתתחילו, לא תרצו שהוא יסתיים, וכשהוא בכל זאת יסתיים, לא תבינו למה בכלל היססתם.

ג'יימס א. לוין, "המחברת הכחולה", מאנגלית: יעל אכמון, 216 עמודים / מטר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully