פרויקט המעונות

תוך כלום זמן הגשות פריוויו לקראת תערוכת הגמר. בשני סופי שבוע אינטנסיביים אני מצלמת שבעה מצולמים. כולם, כמוני, תלמידי מדרשה שגרים במעונות בבית ברל. המסך השחור ירד וחשף את חללי החדרים הצרים והעמוסים. המצולמים כבר חוזרים על עצמם בווריאציות שונות – מחלל הסטודיו והקומפוזיציות המורכבות דרך הרקעים השחורים והנקיים ועד חדרי המעונות. הפרויקט הזה נראה כשילוב של כל מה שעשיתי עד כה, מדויק יותר, מודע לצעדיו. השילוב בין צילום חצי דוקומנטרי לחצי מבויים הופך לשחקן ראשי. החשיפה היא גם של הגוף וגם של החלל הפרטי.

מלבד החברים-קולגות-אמנים לעתיד, מצורפות תמונות של חפצים מתוך החדרים בלי הדמויות. נראה שבסדרה הזאת הכל שם: המיניות, הרצון להיות מיוחד מול החיים עצמם. אסור לשכוח כי מי שגר במעונות אלה לרוב אלה שאין ביכולתם לשכור דירה שלא לדבר על לגור בתל אביב. במעונות נוצרה קומונה של אמנים צעירים, משתפים פעולה בפרויקטים משותפים, ואלה שהיו בסביבתי הם המצולמים של הפרויקט.

לחדרים אסתטיקה מיוחדת שחוזרת על עצמה. מלבד הרהיטים אותם ניתן לזהות כחוזרים על עצמם בחדרים השונים, כמות החפצים שיש בחדרים מעניקה להם הרבה צבעוניות. אפשר למצוא שארית של תמרור, ציורים או צילומים בתהליך עבודה על הקירות, בקבוקי בירה שזרוקים כבר זמן לא ידוע בחלל ודברים שאצל כל אדם "שפוי" כבר מזמן היו נחשבים כזבל ואפילו לא מגיעים למתחם הביתי.

למרות שכתלמידה במחלקה לצילום מעודדים אותי לבחור שישה עד שמונה צילומים, סופר מוקפדים ומדויקים, אני תולה על קיר אחד 52 צילומים. התלייה מזכירה יותר קומיקס או נובלה-גרפית מאשר וולפגנג טילמנס – כן, כן, עוד ניים דרופינג שמאותו היום מזכירים בפניי לא פעם. שוב נאן גולדין (שאליה אגב, תמיד התחברתי, כצלמת אובססיביות שמצלמת את כל הסובבים אותה כל הזמן), שוב סנדי שרמן, כי הופה – גם אני חזרתי להופיע בצילומים. כיף חיים.

לא נשאר הרבה זמן לתערוכת הגמר. צילמתי עוד כמה סטים, עשיתי מישמש מכל מה שצילמתי בשנה האחרונה המטורפת הזאת במדרשה והופ תערוכה. כרגיל היו אלה שלא ממש ידעו איך לאכול אותה, אחרים השתפכו, בטח היו גם כאלה שהתחברו פחות – כמו תמיד. העיקר שהלכתי בדרך שלי.