אלביס עזב את הבניין: על ביטול הופעותיו של אלביס קוסטלו

הפומביות הפוליטית של אלביס קוסטלו היא לכאורה התגשמות כל הציפיות של אותם אנשים שחושבים שמוזיקה והמוזיקאים שיוצרים אותה חייבים להגיד להם משהו. גם מקריאת המכתב המנוסח היטב שקוסטלו פרסם באתרו הרשמי – זה שבעצם בישר למעריציו שעם כל הכבוד לאהבה, לשלום ולהרמוניה, כף רגלו לא תדרוך כאן – היה משהו מרגש; מרגש ללא קשר לצד הפוליטי של הדברים אלא בעצם אמירתם. הדברים מתעצמים בוודאי על רקע הפחדנות ההולכת ומכרסמת של האמנים המקומיים, שממשיכים להתעלם מהאפלה שמשתלטת על ישראל 2010, מדינה שמאבדת כל קשר עם ערכי החופש והחירות שלה לטובת שלטון פחד שנשמע מטריד יותר עם כל מבזק חדשות, כמו זה שמכריז שמדינת ישראל לא מאפשרת לנועם חומסקי להיכנס לשטחה – ידיעה שלא בלתי סביר להניח שהביאה את קוסטלו להחליט שהספיק לו מהישראלים המשוגעים.

אבל גם כשהצדק היה מונח לאלביס קוסטלו בכיס, הוא מעך אותו בהחלטה שהיא יותר גרועה משתיקה – וזו החלטת החרם. כשקוסטלו מחליט שאין לו בעצם עם מי לדבר בישראל, הוא מכריז על עצמו ועל הנאורות והעומק שיש באמנות שלו בכמויות, כעל בלתי מובנים גם לאלפי האנשים שהיו מוכנים לקבל אותה על הבמה של קיסריה, מהבמות הגדולות והבולטות בישראל. נכון, לא מעט ישראלים, בוודאי לא אלה שיצרו את הרוב העצום שיש כרגע לדרכה הפוליטית של המדינה, לא אוהבים שאומרים להם את האמת בפנים, בטח לא שמאלן יפה נפש עם משקפיים אופנתיות. אבל אם יש משהו שקוסטלו מכיר הוא את הכוח של ההתרסה המוחצנת ושל האגרוף בבטן הרכה ששיר יכול לתת. וכשהשיר לא מבוצע, למעשה גם אין אגרוף.

ניתן לומר שמבחינה מצפונית, לא אכפת לקוסטלו מדבר מלבד תחושת הקבס שתגרום לו הנחיתה בנתב"ג. אלא שגם פה, קוסטלו יוצא או אידיוט שאין לו מושג היכן כבר מוכרים כרטיסים להופעותיו או צבוע שכנראה חושב שבשלושת החודשים שעברו מההכרזה הרשמית על קיומו של המופע ועד לביטולו, ישראל הועברה יבשת או שהתרחשה בה הפיכה צבאית. גם במונחים פרקטיים, החלטת החרם של קוסטלו לא יכולה להועיל. עבור הישראלים, קוסטלו הוא לא פיגורה מוזיקלית ברמה של רוג'ר ווטרס למשל, שלצד הפופולריות העצומה של פינק פלויד בישראל נחשב גם לפעיל פוליטי במונחים עולמיים והחלטת חרם שלו היתה מהדהדת בהרבה. בהנחה הסבירה שלממשלת הליכוד-ש"ס-ישראל ביתנו לא באמת אכפת שאמן, שאמור היה להגיע על בסיס עסקה פרטית בין מפיק לחברת ניהול, לא בא כי די לכיבוש, הכוחות היחידים שהתחזקו כאן הם הקיצוניים שממילא טוענים כבר שנים שאין עם מי לדבר ושכולם אנטישמים.

בנוסף, עם כל הכבוד למדינת ישראל, שביטול הופעה בה היא כסף קטן עבור קוסטלו, גם בשמונה שנות ממשל בוש בארצות הברית לא בדיוק חילקו פרחים לתושבי עירק ואפגניסטן, מדינות שלא קרובות להיות נחלת אבות, ועדיין איש לא זוכר את קוסטלו מבטל סיבוב מחוף לחוף כשהוא מלווה את בוב דילן, כפי שהיה בשנת 2007. החלטה פוליטית, ואת זה גם קוסטלו כנראה עוד צריך ללמוד, מחייבת עקביות וחוט שדרה שיחזיק מעמד קצת יותר משעה.

אגב רוג'ר ווטרס שאוזכר לעיל, חשוב להזכיר שגם הופעתו בישראל בקיץ 2006 עמדה על סף ביטול, כשרק מעבר הזוי של המופע לשדה החומוס של נווה שלום שכנע אותו שיש עתיד ליחסי ישראלים-ערבים. ווטרס ביצע אז באופן מהדהד ומרשים את "Bring The Boys Back Home" לעיני עשרות אלפי הורים שהביאו את ילדיהם כדי לשמוע ולקבל על עצמם את הביקורת החריפה שווטרס העמיד להם מול הפרצוף. שם, באירוע הזה, אלפי נערים עוצבו פוליטית ברוח שווטרס, נודניק לא פחות גדול מבונו אבל אפקטיבי יותר, הכתיב להם ועם דחיפה נכונה – מהם יבוא השינוי בטווח זמן שייקח שנים אבל יכול להגיע. בהחלטת החרם שלו, קוסטלו הכריז שלא יכול להיות שינוי, כלומר ההיפך ממה שרצה להשיג, גם על פי דבריו.

יש משהו מתעתע באחידות התגובות נגד ההחלטה של קוסטלו, הן ברשתות החברתיות והן בטוקבקים הרבים שקראו להוציא את מעיו ולתלות אותו בכיכר המרכזית של בית אל. עבור רבים, הייאוש מהמסלול המהיר לאבדון הומני בו ישראל צועדת כרגע התערבב כבר לגמרי עם האוויר בחוץ והפך אותו לעכור ומגעיל. אלא שהופעות כמו של אלביס קוסטלו היו אמורות להיות הרגע שבו הייאוש הוא לא גורם מסרס אלא מדרבן; זה שבזכות שלושה משפטים חריפים כפי שקוסטלו ידע לנפק כל הקריירה שלו, יעצב תודעה עבור מעט אנשים שיהיו מצדם מוכנים לעשות הרבה כדי להצדיק את הרגע הזה. חרם תרבותי של אמן כמו קוסטלו, עם הד בינלאומי שמגיע לניו יורק טיימס והגרדיאן, הוא פתח לגל ביטולים וחרמות פוליטיים שיותירו את האוויר עכור ומלוכלך ואת הלהט בידי אותם אנשים שהובילו את ישראל לעברי פי פחת. החרם של אלביס קוסטלו לא קירב את השינוי המיוחל, הוא רק קירב את הייאוש. בשביל זה אין בו ממש צורך – הרי יש ממשלה בירושלים.