אזעקה. השכנים יוצאים אל חדר המדרגות, ניצבים חסרי ישע בתסריט בלהות מדמם של מלחמה. "נחמד, נכון?" צוהל איזה שכן לעבר הבן הפעוט שלו, "תמיד רצינו להכיר את השכנים, הא? מה שמך, בחור צעיר!" "אפשר כבר לחזור, לא?" רוטן הבחור, "עברו כבר שתי דקות". "לא צריך לחכות עשר דקות?" שואלת שכנה אחרת. "משעמם לי", מכריז מר פעוט. "יאללה, יש לי אוטובוס", מודיע הבחור ומדלג במדרגות החוצה. שאר הדיירים מתמתחים וחוזרים לדירות, השכן שואג בהתלהבות לבן שלו "ובכן זה היה כיף, נכון קוקי?!" והדלתות נטרקות למקומן, עד רגע האימה הבא.
אקשן בתל אביב. אחת ליממה וחצי נשמעת אזעקה, במהלכה יוצאים למדרגות לשלוש דקות או עד שהשכן הראשון ייתן את אות ה"סעמק, אין לי זמן לחרא הזה" ויסתלק טרוד לענייניו. בלילות אנחנו מתעוררים מכוסים זיעה קרה, מעוד פלאשבאק נורא לרגע המתקפה ("ובכן זה היה כיף קוקי!"). עיר תחת מלחמה, ואנשיה מסתובבים נרגשים ברחובות וחשים עצמם ברוס וויליס, כי הם מכירים מישהו ששמע שמישהו אחר שמע "בום". "וואו, אנחנו ממש במלחמה כאילו, אתם קולטים?" הם נוצצים זה לזה, "אנחנו, כאילו, ממש יכולים למות בכל רגע!" בן לילה הם הפכו מילדים לגברים, שהביטו למוות ישר בעיניים ואמרו לו שיש בהן משהו עצוב ולקחו אותו לקוויקי בשירותים.
אפשר להעריך בזהירות שאחת הסיבות העיקריות שאימצנו בתל אביב את חוויית המלחמה בכזו טוטאליות מתמסרת, היא כדי שסוף סוף נוכל לצחוק על המצב הביטחוני בסטטוסים שלנו, בלי שכל מיני נודניקים מהדרום יגידו לנו שאנחנו לא יודעים איך זה מרגיש. חה חה, עכשיו אנחנו כן יודעים איך זה מרגיש, טמבלים! אתמול עמדתי בחדר המדרגות שש דקות כשאני לובשת רק גרב אחד, כי מרוב חיפזון לא הספקתי ללבוש את השני! אז הנה לכם, אני יודעת בהחלט איך זה לחיות תחת מתקפה, ועכשיו אני אוכל לפרסם כמה חידודי לשון על חשבון מבצע עמוד ענן שרק ארצה. הפקענו מכם את הטראומה, ביצ'ז, עכשיו תורנו להיות גיבורים.
ואיזה גיבורים אנחנו: בתי הקפה עדיין מלאים, הפיקאפים פועלים במרץ (ותודה לעמוד ענן וכיפת ברזל שסיפק לנו פיק אפ ליינז חדשים וסליזיים-בקטע-אירוני). עשינו זאת: הוכחנו לעולם שאנחנו מאדרפאקרז קשוחים וששום טיל לא ישבור לנו את חדוות החיים. אנחנו עדיין מבלים, עדיין סקסיים, עדיין ציניים. הבועה תחזיק מעמד לנצח, כיפאק היי לעצמנו!
כל זה יקרוס ברגע שייפול הטיל הראשון על תל אביב. לא בשטח פתוח, לא בים, לא באוויר ולא באופן מטאפורי חמודי כזה. טיל אמיתי, שיפלח איזה בניין ויסדוק לשניים את אבן גבירול או קינג ג'ורג' או דיזנגוף. כשהאבנים הראשונות יתגלגלו מראשי הבתים ויעקמו את גגות המכוניות. כשהכלבלב הראשון יעוף מתוך המרפסת מעל גן מאיר. כי עד שזה יקרה, תל אביב לא באמת תחת מתקפה. אנחנו לא באמת יכולים להבין מה עברו תושבי שדרות במשך כל השנים, או מה חוו בקריית מלאכי, למרות שאנחנו מאוד רוצים.
הצורך הזה, שיחשבו שאנחנו סובלים כמוהם, הוא די מובן: בכל פעם שאנחנו מנסים לומר משהו על המצב, אומרים לנו לסתום את הפה. אתם מתל אביב, אתם לא יודעים, אתם לא מבינים. אז הנה, נפל טיל איפשהו גם אצלנו (השכן שלנו נשבע שהוא שמע "בום", או אולי "סקוויששש", או "קלאק"? בכל מקרה הוא ישן באותו בזמן). ואנחנו ממהרים לאמץ את הבהלה, את סיפורי הגבורה, את תחושת הסכנה, כדי שנוכל להרגיש לגיטימיים אבל כדאי שנודה בפני עצמנו: זה לא זה. שדרות זה לא פה.
אנחנו לא חיים את שגרת החירום, אף אחד מאיתנו לא התחבא מתחת שולחן בזמן האחרון, ואם תשימו פופקורן במיקרוגל ותרוצו למרחב מוגן סביר להניח שתחזרו ממנו בזמן כדי להוציא אותו בלי שיישרף. ובזמן הקרוב, יש יותר סיכוי שהתקרה תיפול לכם על הראש כי בעל הבית לא תיקן שם את הרטיבות (5,600 שקל שכ"ד סעמק) מאשר בגלל איזה פאג'ר שחיפש חנייה. אזעקה אחת ליום משך ארבעה ימים זה בהחלט לא שנים של חיים תחת איום מתמיד. אנחנו לא גיבורים. סקסיים כן, (אין מה לעשות), אבל בהחלט לא גיבורים, והלוואי שגם לא נצטרך להיות. אז תירגעו עם הדרמטיות, ברוס וויליסים קטנים ונלהבים שכמוכם, תשאירו את הצהרות הגבורה לאזרחים שהרוויחו אותן ביושר, ובוא נקפוץ לשתות משהו כמו אנשים נורמליים.
האם תושבי תל אביב מבינים מה זה לחיות בדרום? ספרו לנו בפייסבוק