בר רפאלי אינה שגרירה ישראלית - רדו ממנה

עצרו את העולם, הרי מבזק החדשות ועיקרון תחילה – בר רפאלי אינה דובר צה"ל. אנחנו חוזרים – האזרחים מתבקשים להיכנס אל בתיהם, ולהסיר את מבטחם מדוברות הדוגמנית בר רפאלי. לא רק שהיא אינה דובר צה"ל, היא אפילו לא דרכה בצה"ל. זהו? הוצאנו את זה מהסיסטם? בר רפאלי בחרה בקריירה בינלאומית על פני שירות צבאי – באמת הלם ותדהמה. וכאילו לא גרוע מספיק זה, היא עוד העזה להביע עמדה מוסרית. עמדה שמעדיפה חיי אזרחים על פני מלחמות של גנרלים. פויה, בר רפאלי. לא-צמאת דם שכמוך. בזמנים כאלו, דוגמנית צריכה לדעת לצד איזה דם להתייצב – הדם שנשא בתוכו את המטען הגנטי המשובח שהפך אותה למי שהיא.

ביומיים האחרונים, ספגה בר רפאלי התקפות פרועות מאז שהעזה לפרסם ציוץ ("אני מתפללת לשלום האזרחים בשני הצדדים, וליום שבו נחיה בשלום והרמוניה, אמן."). לאקוני למדי, אפילו ברמת סימון וי זעיר שמשמעותו – אני אדם, חלק ממשפחת האנושות, הייתי מעדיפה שאנשים יחדלו מלמות על מזבח הקורבן של אידאות; בסך הכל עמדה הומאנית לא מקורית במיוחד, שאמורה לתאום את יצר ההישרדות הבסיסי של חיות המשתייכות לאותו גזע. אבל באקלים האדום-בעיניים שאנחנו חיים בו, אפילו הניצוץ הקטן ביותר של הומאניות כלפי מי שנחשב בשל ההגדרה הביולוגית-גיאוגרפית שלנו כאויב תאב מלחמה – ולא משנה אם מדובר בתינוקת, באם או בקשיש – כבר מתויג כבגידה איומה.

וגם אם נניח את עמדתה של בר רפאלי בצד , (באותה מידה היתה יכולה הדוגמנית להחליט שדווקא בא לה שצה"ל יהפוך את רצועת עזה למגרש חנייה), כאן וגם כאן, אפשר להסכים איתה או לא, אבל כדאי לזכור היטב משהו קטן אחד שהפטריוטיות המגויסת נוח לה לשכוח – בר רפאלי אינה שייכת לציבור הישראלי. לא גופה, לא דעותיה, לא הישגיה ולא כשלונותיה. כשהשחקנית הישראלית בשורשיה בלבד, נטלי פורטמן זוכה באוסקר, וההתרגשות בישראל גואה בטיפשות, משל מדובר בבת דודה של כולנו – זה קצת מצחיק וקצת חמוד, אבל מגוחך באותה המידה.

אם הטעות אינה בידינו, הציבור הישראלי לא השקיע מניות בחזה או בישבן (שהפכו להיות עניין אקטואלי, לפי משנתו של האור לגויים יואב (הצל) אליאסי), של בר רפאלי; ואיש מאותם מבקרי דעותיה לא צייר נמש נמש על אפה המושלם. התשוקה להפוך מי שמצליח בעולם, והופך לאושיה שיש בה הדהוד בינלאומי לשגריר בכפיה היא לא פחות ממעוררת רחמים. בר רפאלי היא אדם פרטי, שלא חב את הצלחתו לאף אחד מלבד לעצמו, הקריירה שלה לא נתמכה בכספי ציבור, וההפכפכות של דעת הקהל הישראלית באשר אליה – ובכן, יש בה להעיד יותר עלינו מאשר על המציאות.

מי שרוצה את בר רפאלי כשגרירה, ייאלץ לקבל כפנים של ישראל גם את פלוני אלמוני הגונב מגבות מבית מלון בטורקיה; גם את מי שדרס וברח בשוודיה, גם את מי שהבריח סמים בקולומביה. העובדה שרפאלי מפורסמת, עדיין לא נתנה לאיש את הרשות האוטומטית לזעוק בעלות עליה ועל מה שיוצא לה מהפה או המקלדת. ההתייחסויות לרפאלי נעו בין צדקנות שחושלה בגיהנום, לסתם אלימות גברית מעוררת בחילה. והכל בשם אותה ישראליות מנופחת חזה, זו שבשם הזכות להגנה עצמית תשמח למחוק את כל מה שאינו מתיישר לפי החליל שלה. בסופו של דבר, ההתייחסויות הנמוכות, האישיות והפוגעניות אל בר רפאלי, הן לא יותר מאשר אותו בריון שכשהילדה הכי יפה בשכבה מסרבת לו, צועק אחריה "לכי, לכי יא מכוערת, יש עוד אלף כמוך". גם כאן – יש בזה יותר להעיד על הבריון מאשר על הדוגמנית.

מה אתם חושבים על זכותה של בר רפאלי להביע את דעתה? ספרו לנו בפייסבוק