הסברה שיש ישראלים בכל מקום קיבלה משנה תוקף בעיצומו של פסטיבל קאן האחרון. ביום שמשי אחד במהלכו, צעדו שני משתתפים בו לאותו מתחם בריביירה. מצד אחד, הגיע מוני מושונוב, כוכב "מעל לגבעה", סרט ישראלי שהתחרה באירוע. מצד אחר, הגיעה ג'וליה גארנר, המופיעה ב"אנחנו מה שאנחנו", זוועתון אמריקאי שהוצג גם כן במסגרת החגיגה הקולנועית. לכאורה, מדובר היה בצעירה מניו יורק שאין לה שום קשר לעמו של אחד מבדרני "זהו זה", אך למעשה התברר כי מדובר בלא אחרת מאשר בתה של תמי גינגולד, שהשתתפה גם כן בתוכנית הפולחן במהלך שנות השמונים והופיעה בין השאר גם ב"הקרב על הוועד" של אבי כהן מ-1986, ואז נטשה לתפוח הגדול, עזבה את עולם המשחק והולידה את בתה שהולכת בדרכה, רק בהוליווד.
גארנר, בת 19 כיום, החלה את דרכה ב"מרתה מרסי מיי מרלין", סרט אינדי מוערך שהוצג אף הוא בקאן לפני שלוש שנים, אך היה לה בו תפקיד קטן ולכן לא הטיסו אותה גם אז לשטיח האדום. לאחר מכן צברה פופולריות בעולם הליהוק, והספיקה להשתתף בשנתיים האחרונות בשישה סרטים, ובהם גם "כמה טוב להיות פרח קיר", "Not Fade Away" של יוצר "הסופרנוס" דיוויד צ'ייס ועוד. בקרוב אפשר יהיה לראות אותה גם בעוד ועוד תוצרים קולנועיים חדשים, ובראשם "עיר החטאים 2", בו נרשמה כתוספת המשמעותית היחידה לקאדר השחקנים לעומת הפרק הקודם. היא תגלם בו חשפנית, מה שיעצים עוד יותר את מעמדה כאחת התגליות הלוהטות בהוליווד.
עד שיגיע ההמשכון לפנטזיית הקומיקס של רוברט רודריגז, אפשר להתענג על גארנר ב"אנחנו מה שאנחנו", שיוצג במהלך סוכות הן בפסטיבל הקולנוע בחיפה והן בפסטיבל אוטופיה למדע בדיוני בתל אביב. תחת שרביטו של הבמאי ג'ים מיקל, היא מגלמת כאן בת יתומה מאם למשפחת קניבלים, וכפי שאפשר לצפות, ההתבגרות שלה קצת שונה משל נערות אחרות, וכוללת שלל חוויות עתירות דם ואברים פנימיים: כאלה שהקנו לסרט שלל מעריצים בעת הקרנותיו בקאן ובאירועים קולנועיים אחרים, אבל גרמו גם לרבים לשרוק לו בוז, לצאת ממנו באמצע ואף להקיא.
כל זה מבוסס על סרט מקסיקאי מוצלח פחות באותו שם, שנעשה ב-2010, וגארנר מודה כי לא צפתה בו. "נמנעתי מלעשות זאת בגלל סיבה פשוטה", היא אומרת לי בעת שאנו נפגשים פנים אל-פנים בריביירה. "אני פשוט שונאת סרטי אימה".
אז למה את משחקת באחד?
"זה לא אותו דבר. לשבת בקהל ולצפות בסרט אימה זה דבר אחד, אבל להופיע בכזה - זו פשוט עבודה, ולא יותר מכך, ובזמן הצילומים אני לא יושבת מבועתת אלא רק חושבת על איך לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר".
איזה סרטים את כן אוהבת?
"השחקנית האהובה עליי היא בטי דייוויס. מאז שראיתי את 'מה קרה לבייבי ג'יין?' שלה בגיל עשר, יש לי אובססיה כלפיה. עוד כילדה קטנה יכולתי להבחין איך היא מאירה את המסך, והתצוגה שלה היתה כל כך סוחפת, ששכחתי שזה רק סרט ושהיא השחקנית. מאז ומעולם, היא מקור ההשראה העיקרי שלי".
חוץ מההשראה של דייוויס, מה עוד עמד לנגד עיניך כשהכנת את עצמך לתפקיד? זה מן הסתם לא פשוט לגלם קניבלית.
"נכון, ולכן לא ניסיתי לחשוב על זה כסרט על קניבלית, אלא כסרט על נערה שמתמודדת עם מות אמה, ולא ממש יודעת מי היא ואיזה זוועות היא מסוגלת לעשות. באופן כללי, כשאני משחקת, אני מנסה שזה יהיה טבעי ככל האפשר, נכנסת לראש של הדמויות שלי ומכאן והלאה עושה את מה שזה גורם לי להרגיש. כאן זה היה קשה במיוחד, כי לא רק שאני לא באה מבית של קניבלים, אלא שאני לא באה מבית מדכא ומתסכל כמו זה של גיבורי הסרט. המשפחה שבה גדלתי פתוחה מאוד, כיאה לזה שאבא שלי מורה לאמנות ואמא שלי כיום תרפיסטית".
"אנחנו מה שאנחנו": הטריילר
לאחר מכן, גארנר מספרת לי כי מאז ומעולם וגם היום, אמא שלה מדברת עברית בבית, והודות לזאת השחקנית יכולה להבין היטב את השפה, אם כי קשה לה לדבר בה. "אני רואה בעצמי חצי-ישראלית", היא אומרת בהקשר לכך. "יש לי המון משפחה בארץ: למעשה, כל המשפחה של אמא שלי שם, ואני מגיעה לבקר לעתים קרובות. בעצם, 'לבקר' זו לא המילה הנכונה. אני הרי לא תיירת, ישראל זה הבית השני שלי".
מזדמן לך גם לראות סרטים תוצרת הארץ?
"לא, לא ממש. לא כי אני לא רוצה, אלא כי קשה לתפוס אותם בקולנוע בארצות הברית, אפילו בניו-יורק".
כל הארוחות הגועליות שהצטלמת להן בסרט פגמו לך קצת בתיאבון? היה קשה לחזור לאכול כרגיל אחרי שהצטלמת בולסת בשר אדם?
"לא, לא. אני מודעת לתגובות הקיצוניות שהסרט מעורר, וכבר היו הקרנתי ששמעתי צופים זועקים שוב ושוב 'הולי שיט' ו'הולי פאק', אבל מבחינתי זה רק סרט ואלה רק צילומים. אז בסוף כל יום עבודה, התיישבתי לאכול כרגיל ובלי שום בעיה, בתיאבון גדול".