מאז ש"כל יום הוא טרבלינקה", ספרו רב העוצמה של צ'רלס פטרסון, ראה אור ב-2002, העלה עולם הספרות הילוך בהגברת הקשר בין האדם לבעלי החיים שמתחתיו בשרשרת המזון. ב-2010 קיים ג'ונתן ספרן-פוייר מסע במשחטות אלימות על מנת לתאר ב"לאכול בעלי חיים" את סבלן של החיות הנטבחות. בישראל הוציא השנה גלעד כהנא את "פיסוק של נעלמים", קובץ פרוזה שמעניק אנושיות לחיות וחייתיות לאנשים ומסביר (שוב) שהחזק לא רק שולט, הוא גם מאוד, מאוד אכזר.
החשד המיידי כלפי "תמונות של בשר" של דרור בורשטיין הוא שייתן לנו לטעום עוד מאותו דבר. "בספר הזה ניסיתי להזכיר לעצמי ולקוראים את הזיקה הזו שבינינו ובין בעלי החיים באשר הם", הוא חותם בעמוד האחרון, והשורה התחתונה שלו לא נראית כמו משהו מסקרן במיוחד. מזל שלפניה יש 135 עמודים נפלאים שמראים לנו שכמו בניתוח כל זיקה, גם בזו אפשר לחדש. ולא מעט.
בורשטיין קיבץ סדרת שיחות ששודרה ב"אוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל ב-2012. בכל אפיזודה הוא מציג תמונה של אמן מפורסם שבמרכזה בעל חיים. חי, דומם ובעיקר רגע לפני המוות או רגע אחריו. המשימה העיקרית של המחבר, ובה הוא עומד בהצלחה מרובה, היא להסביר את פעילותו של הצייר. התמונות נוגות ובעיקר מכמירות. רובנו אוכלים בשר, אבל לרובנו גם יש חמלה כלפי בעלי חיים. כשהסטייק מונח על השולחן פחות מעניין אותנו שפעם הוא היה פרה, אלא שכשהחיה מביטה אלינו כל העסק מקבל משמעות אחרת. כך כתב בורשטיין על ציורו של פרנסיסקו דה גויא "טבע דומם" (אליו נגיע מיד): "הבשר המשומר שרוכשים בחנות נמצא כבר במצב 'פתור', סופי. אבל הבשר שבציור של גויא אינו פתור וסופי. הוא בא אלינו בשאלה נוקבת".
"טבע דומם" ו"דג התריסנית" של ז'אן בטיסט סימאן שרדאן הם שני הציורים הפותחים את הקובץ, ולא בכדי, הם מעבירים תחושות רבות עוצמה. גויא צייר כבש שפורק למספר חלקים. עיניה הכאובות של הגוויה ניבטות מראשה הכרות ומעידות על מוות לא פשוט, רווי בייסורים. "אולי לא הראש הוא המבעית, אלא העיניים הפקוחות", כותב בורשטיין. "בין עשרות מעשי ההרג המדומיינים שהלובר מלא בהם... יש כמה ציורי מוות שברור שצוירו מהתבוננות... זה מה שעושה את הציור הזה כה חריג במוזיאון. הוא נוגע בממשי".
"דג התריסנית" הוא ציור שונה אבל דומה. במרכזו מטבח עמוס בכלי בישול ודג שעיניו, כמו עיני הכבש של גויא, פקוחות לרווחה ופיו זועק. משמאלו חתול סקרן ששולח לעברו מבט. ניתן לחשוב תחילה שנוכחותו של החתול תייצר בעיניו ברק של טורף שמוכן להסתער על השלל, אולם החתול של שרדאן נראה מבועת, מזועזע אף הוא מהדרך שבה הגיעו חיי הדג לקיצם. "במבט ראשון הוא נראה כפולש רעבתן ואכזר, אבל כאשר מתקרבים לציור רואים שתנוחת גופו גבו מקומר, והוא נראה ברגע של תנועה אינה אומרת חמדנות לקראת תקיפה, אלא אימה", כותב בורשטיין ומסביר: "האם אני משליך את תחושתי אל החתול? איני חושב כך. מבטו מבוהל, נרתע לאחור".
בהמשך הספר מסופקות תמונות נוספות שמספרות בעדינות ובדיוק מרגש את תחושות המוות כלפי בעלי החיים. התמונה העוצמתית ביותר, בעיני, היא "עקדת יצחק" של קרוואג'ו. על מנת לחזק את הסבריו, בורשטיין מצטט בספר גם פואמות של משוררים ישראלים ועולמיים, ודרך יהודה עמיחי מבאר את התמונה המצמררת: "הגיבור האמתי של העקדה היה האיל/ שלא ידע על הקנוניה בין האחרים/ הוא כמו התנדב למות במקום יצחק/ אני רוצה לשיר עליו שיר זכרון/ על הצמר המתולתל ועל עיניו האנושיות/ על הקרניים שהיו שקטות כל כך בראשו החי". כמה אנושיות היו העיניים. בעוד המתבונן אמור, לכאורה, להצטמרר מזעקתו מקפיאת הדם של הילד התמים, מסיט קרוואג'ו כמעט בלי שנרגיש את תשומת הלב לאיל שבצד ימין של התמונה חיה תמימה בעלת מבט רך, שאינה מזהה בזמן את תנועת ידו של המלאך הפוקד על אברהם לשחרר את הנער ולהעלות את הבהמה על המזבח במקומו.
וכך ממשיך בורשטיין ומעניק הסברים ליצירות שאולי ידענו על קיומן ואולי לא, שייתכן שהבנו את משמעותן לבדנו וייתכן שלא. בניגוד לספרן-פוייר הוא לא מטיף ובניגוד לכהנא ב"פיסוק של נעלמים" הוא לא מדקלם בפאתוס מוגזם. אפשר ש"תמונות של בשר" הוא אחד המניפסטים היותר טובים והפחות צדקניים להמחשת אכזריותו של האדם כלפי החי. אף שאינו קורא מפורשות לצמחונות, הוא בהחלט מקרב אותנו אליה דרך הסברים מאירי עיניים.החיסרון המרכזי שחווה כותב שורות אלה בעת הקריאה הוא המאמץ בראיית התמונות, שמוצגות בספר בשחור-לבן דהוי ובאיכות מזעזעת. התנאים הללו אילצו אותי ללכת לא אחת ל"גוגל תמונות", אבל בזכות הטעות הזו והעובדה שהגעתי לסוף תהיו חכמים יותר. בגב הספר בורשטיין נותן כתובת קישור לכל התמונות בצבע ובאיכות ברורה. בקריאה שמחייבת גם גלילה במחשב בד בבד יש עדיין טעם לפגם, אבל אל תתנו למגבלה הזו להרוס לכם חוויה עצובה, כואבת ובעיקר מחכימה.
דרור בורשטיין / תמונות של בשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 135 עמודים