עם הספר קונה ספרים, המון ספרים. יש משהו יהודי, וישראלי, בלהתגאות במדפי ספרים עמוסים; אגרנות במובן היפה והמקסים ביותר. שאיפה להשכלה, וצבירת ידע כמו שצוברים ממון, היא הדבר שמחבר מיעוטים, מהגרים, ודחויים. ידע הוא הדבר שאיש לא יכול לקחת ממך, ידע הוא כוחם של אלו שלא נולדו מקצף הגלים. אז למה הקריאה הפכה להיות עניין שכרוך בו גם אשמה, למה אנחנו תמיד "מספיק בקושי" מולה?
זה לא היה כך פעם מול מדף הספרים שעוד לא נקראו. היה רעב בלתי נגמר, ותחושה של סוכריות קופצות בבטן של מי שמצא את הדלת הסודית לנארניה, והיה את כל הפנאי הזה. לא צריך אפילו להרחיק לכת לכדי הגזמות על המוח הילדי והלא טרוד. הוא טרוד לפעמים, המוח הילדי. אנחנו יודעים את זה, חלקנו גם זוכרים את זה. אבל הוא גם היה מסוגל להתפנות אל מול ג'ו ומג ואיימי ובאת'; ופוליאנה והעי"ג ופצפונת ואנטון, ועליסה, עם ע' כמובן. והנוכחות שלהם היתה בוהקת בצבעים חיים, ומנחמת כמו יד חמימה של שותפים לדרך, ואף פעם לא חילחלה אל היחסים איתם אותה תחושת אשמה הכרונית שנושאים איתם מבוגרים.
מי שמערכת החינוך לא הצליחה להרוס לו את ההתאהבות, בכל מיני כיפופי זרועות חינוכיים, ודרישות ליומני קריאה ולהגעה למסקנות המוכתבות מראש על ידי מערכי הלימוד ידע איך להמשיך לקרוא. אבל אז מסתבר שלא כל הספרים בעולם נמצאים בספריה הציבורית שליד הבית, ושכל הזמן יוצאים עוד ועוד מהם, ויש קלאסיקות, וספרי חובה, ומושגים כמו חורים בהשכלה שהופכים לחורים שחורים. מין ניחוח של ייאוש מתלווה, לפעמים, אל הקריאה.
קריאה הפכה להיות הדבר ש"מפנים לו זמן", ש"מקדישים לו את הסופשבוע", שמבטיחים לעצמך שתעשה בחופשה, או בטיסה, או בכל זמן שלגיטימי שלא להיות מוסח דעת. קריאה היא המקבילה האינטלקטואלית למנוי לחדר הכושר ואיתה האשמה המכרסמת שמגיעה עם חוסר הניצול שלו, ההלקאה העצמית, ההבטחה שתסדר את העדיפויות שלך כך שמעכשיו, ממחר, מיום ראשון. קריאה היא עדיין הפעולה האחרונה שאי אפשר למקבל עם פעילויות אחרות אי אפשר לקפל כביסה מול הבהוביה; אי אפשר לבשל לצליליה; אי אפשר לרוץ או לשחות או כל מה שזה לא יהיה, במקביל לה. קריאה היא הדבר התובעני הזה שעושים לבד, ורק אותו, וכמה שלא תעשה ממנו עדיין תהיה בדפיציט תמידי אל מול האינסוף.
אני לא זריזה מספיק, או לא מעמיקה מספיק, לא מתמידה מספיק קריאה, כשאינה מלאת גאווה (בטח שקראתי, מה זה, זה מאסט!) מייצרת התנצלויות התחמקויות והתחטאויות. למדנו, בערך, שזה בסדר להיות מבוגרים-ילדים, אימהות ואבות טובים דיים, לסלוח לעצמנו כשאנחנו לא מושלמים והפנמנו מסרים ניו אייג'יים שמכירים בבעיות העולם הראשון. אבל הקריאה וההתגוששות עימה דווקא מאלו שאהבו אותה ונטשו או התרחקו לטובת מאהבות קלות יותר להשגה היא נשארת מקור לאשמת תמיד.
אדם קורא, כלומר זה אשר קורא יום יום, יוכל גם הוא לקרוא בממוצע 5,000-6,000 ספרים לערך בכל שנות חייו. לעומת מספר הספרים שכבר ראו אור ושעוד יראו זה רק רסיס מזערי, כמעט מגוחך. תחרות שהופסדה מראש. אז אולי אפשר לוותר מעט על האשמה. נחבק בחזרה את הקריאה, את הדפים ואת הדפוס. את העונג הספציפי שבקריאת משפט עוד פעם, ושוב, פשוט כי הוא כל כך יפה. נאמר בקול רם מילים מסוימות כדי להפוך אותן אמיתיות, כדי לגלגל אותן בחלל הפה כמו דמות אהובה. ולא, לא נהיה המורים החמצמצים לספרות של עצמנו.
האם אתם מרגישים אשמים במה שנוגע לקריאה? ספרו לנו בפייסבוק