"בוא'נה, היא עורכדינית טובה. פרקליטות העם זה יותר טוב מפרטי", אומר אחד הנאשמים המתועדים בסדרה התיעודית "תיקים מהסנגוריה" - שהפרק האחרון שלה שודר אתמול ב-yes דוקו וכל פרקיה זמינים ב-yes VOD - וקולע בדיוק למהותה. 'פרקליטות העם', זו שעומדת מצדו השני של המתרס, מנגד לפרקליטות המדינה. תהום אימתנית פעורה בין העם לבין המדינה שאמורה לדאוג לו, מעין אזור דמדומים שרוב האזרחים הנורמטיביים בטוחים שלעולם לא יידרשו לו.
בתחומי התהום הזו מציגה "תיקים מהסנגוריה" בשקט ובמינוריות את הסיפורים והנאשמים המאכלסים אותה, חותרת תחת הנטייה הטבעית שלנו להסתכל רק במוצר המוגמר, בזוועות או סתם דברים מקוממים שהאנשים האלה עשו, ולפטור אותם בייחול שישלחו לכלא לכמה שיותר זמן. מלבושיהם של הפרקליטים, תמיד בשחור ולבן, עומדים בניגוד לשטח האפור הכמעט-תמידי שהתיקים המתוארים בסדרה מתקיימים בו.
חמש שנות צילומים הפכו את הדמויות מול המצלמה לנינוחות מולה. כמו זבוב על קיר מתקלף, בלי ראיונות, בלי קריינות וכמעט בלי מבטים למצלמה, אנחנו נחשפים אל תיק אחר תיק, שיטה שקטה ונטולת שיפוטיות המציגה את הנאשמים בראש ובראשונה כבני אדם, גם אם הם פדופילים, ומאפשרת למקרים לדבר בעד עצמם.
האלגנטיות של הסדרה משרתת היטב את המקרים המתועדים, אירועים רבי עוצמה שמתוארים בדיעבד, כאשר עורכי הדין משוחחים עם הנאשמים על מה שעשו, כמו גם על תוצאות הדיון המשפטי מיד כאשר הם יוצאים מאולם בית המשפט (כי על פי חוק אסור להכניס לשם מצלמות). חלק הארי של הסדרה מצולם במסדרונות בתי הדין, בחדרי מעצר ובמשרדי הפרקליטים, ואט אט נוצרת תחושה שהקירות סוגרים על הנאשמים, על סנגוריהם ועלינו.
ככל שנערמים המקרים בסדרה, כך עולה תמונה ברורה ועגומה של אוכלוסיה מאוד ספציפית הנזקקת לשירותי הסנגוריה. בכל אחד מששת פרקי הסדרה מוצגים שלושה תיקים שונים תחת נושא אחד - מקרים הקשורים בכסף, כאלה הקשורים במוות, אחרים שבהם מואשמות נשים וכיו"ב - אבל רובם ככולם מביאים אל המוקד אנשים מהשוליים, שבפתיחות מפתיעה מאפשרים למצלמות לתעד אותם במהלך הכרוניקה של קריסת עולמם.
כדברי הכיתוב הפותח כל פרק בסדרה, "החוק בישראל מאפשר לעצורים ולנאשמים שאין להם עורך דין פרטי, לקבל ייצוג משפטי מטעם הסנגוריה הציבורית ובמימון המדינה". מי שאין לו עורך דין הוא מי שידו אינו משגת. בהתאמה, רוב רובם של הנאשמים ב"תיקים מהסנגוריה" מורכב ממזרחים, רוסים ובני מיעוטים. אנשים קשי יום שהחיים הועידו אותם פחות או יותר למה שאנחנו רואים על המסך. כאלה שאנחנו מזועזעים לנוכח הסיפור האישי שובר הלב שלהם - סבלו מאלימות במשפחה, הוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, נשלחו אל פנימיות או התגלגלו אל הרחוב, והיו צריכים לשרוד בכל דרך שיוכלו, כטורף או כטרף, לרוב כשניהם בה בעת.
לאורך פרקי הסדרה ניכר ספקטרום מסוים של נאשמים - אלה שפשעו כי הדרך לשם הוסללה עבורם, אלה שנראים אשמים באמת, ואלה שנקלעו שלא בטובתם לכתב אישום. כל סוג פורט על נימים אחרים, אבל האחרון הוא זה שבו כל אחד יכול למצוא בו את עצמו בלי יכולת להגיד "לי זה לא יקרה". אחד המקרים הבולטים הוא זה של מאמא, גננת אפריקאית שהואשמה בגרימת מותו של תינוק ברשלנות, פעוט שנחנק בגן בו עבדה, אחד מ-12 ילדים שהיו תחת אחריותה. ההגנה טענה שהיא מוקרבת כקרבן על ידי העירייה המעלימה עין מכך שגננת אחת נאלצת להיות אחראית על יותר מדי תינוקות. מקרה עצוב אחר שייך ליאיר זריני, גבר בשנות החמישים לחייו שאיבד את העסק שלו, ועקב מילוי פרט שגוי לכאורה בטפסי הביטוח הלאומי בזמן שהיה בסערת נפש, המדינה תבעה אותו על ניסיון להונות אותה.
לאורך תקופת המשפט שלהם נראו שני האנשים האלה שפופים וכנועים מתחת לגלגלי המערכת. בשיחה שוברת לב בין זריני לבין עורכת הדין שלו במהלך תקופת המשפט שלו - שלוש שנים שנדחקו אל כמה דקות רבות עוצמה בפרק אחד - הוא סיפר לה שעדיין לא הצליח למצוא עבודה. "אני במצב לא טוב", הוא אמר. "אני מנסה את כל הדרכים והגיל הוא... איפה שאני לא שולח קורות חיים, מה זה, בגיל כזה מי יתן לך עבודה? לפעמים כשאני נכנס לדיכאון אני מוציא את עצמי באיזושהי צורה, אבל... זה לא יכול להימשך ככה".
קשה לעמוד בפני התממשות כזו של קושי פרוזאי, של עוול פשוט ומוכר וברור לכל מי ששלח אי פעם קורות חיים. אפליה על רקע גיל, אדם שאין לו דרך לכלכל את עצמו. הסיפור שלו, של מאמא, של הגבר המבוגר שנעצר כי גנב אוכל ושמפו כדי לאכול ולהתקלח והבטיח שלא יעשה זאת שוב - לא זאת בלבד שהוא גם סיפורם של רבים מהנאשמים כאן, חלשים ושוליים שקל לטפול עליהם את האשמה, אלא של כל אדם מן השורה שאיתרע מזלו.
המערכת המקולקלת הזו מתגלמת גם בקרב אלה שהפשע הוא דרכם ורוצים לחזור למוטב ולצאת מהבור, אלא שגם כאשר יש רצון אמיתי לתקן את דרכיהם המדינה לא נותנת להם את האמצעים לכך. בפרק השני אומר בפירוש נאשם הרוצה להשתחרר על תנאי ולקבל את הכוונתה של קצינת מבחן: "המצב שלי בחוץ, אני שוב פעם יוצא ואין לי כלום ביד". מה עוד נותר לו מלבד לחזור למה שהכיר?
הפרק האחרון, העוסק כולו בשיקום, מציג את אורן קורידו, פדופיל מורשע ומוכר שמנסה לעבור סירוס ולקבל הכוונה ממסגרת ייעודית מיוחד לטיפול בעברייני מין, אבל אין כזו בארץ. וגם את שלום גיגי, נער הפוסטר לצורך בעזרה. מסתערב לשעבר שסובל מפוסט-טראומה, נתון לייסורי מצפון פשוטם כמשמעם, שאיבד את עצמו בלי תמיכה נפשית אחרי שירותו הקרבי, מאחר שאת חודשיו האחרונים בצבא העביר כשהוא פצוע בבית החולים. איש חכם ורהוט שמצא מפלט בהתמכרות לתרופות מרשם או סתם סמים, ונזנח על ידי המערכת. "אני שהייתי קצין במסתערבים", אמר כאשר בקשתו לשיקום נדחתה, "וקברתי את החברים שלי ונפצעתי והלך לי העתיד, ועשר שנים אני משלם את המחיר יום יום, שעה שעה, לילה לילה ושותה 30 כדורים פסיכיאטריים - אני, לא מגיע לי? אז למי מגיע?". אם הסדרה כולה הציגה כתב אישום נגד המדינה, בא המשפט הזה וחרץ את דינה.
קטנה:
* אם יש כשל מהותי ב"תיקים מהסנגוריה", הוא מצוי בתיאור המקרה של בני שמואל, סיפור שהיה בכותרות במקביל לעליית הסדרה, אב שהואשם על ידי בתו באונס כאשר הייתה ילדה, בעקבות חלום שהציף את הטראומה. העיסוק בתיק השתלט על הפרק שבו שודר, היה צר ובלט במורכבות שלו באופן שממש לא התאים לפורמט, שהיה קטן למידותיו. היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
לצפייה אונליין בכל פרקי הסדרה