סטיבן הוקינג בכה כשצפה באדי רדמיין מגלם את דמותו ב"התיאוריה של הכל". אגדה מספרת על אחות שניגבה דמעה מלחיו של הפיזיקאי המפורסם בסיום הקרנת הסרט. "אדי רדמיין היטיב לגלם אותי", הוא יוצא באמירה שתשרת נאמנה את מערך יחסי הציבור של הסרט, "מדי פעם חשבתי שהוא זה אני".
כבר שלוש שנים שרדמיין הוא "הדבר הגדול הבא". גם אם השם שלו רק נשמע מוכר, או אולי בכלל לא, פניו המנומשות וחיוכו הרחב בוודאי כבר הציצו אליכם ממסך הקולנוע או מכרזת פרסומת. השנה נראה שהוא מתחיל לקיים את ההבטחה. תפקידו ב"התיאוריה של הכל" כמו נכתב עבור מצביעי האקדמיה, וזמזומי אוסקר סובבים אותו מאז הקרנת הבכורה של הסרט בחודש ספטמבר האחרון. ואם הוא הצליח לגרום לסטיבן הוקינג לבכות, מי אנחנו שנעמוד בפניו.
עד שקרא את התסריט, לא ידע רדמיין שהוקינג היה בריא לחלוטין בצעירותו. "התיאוריה של הכל" עוקב אחרי חייו של התיאורטיקן והאסטרופיזיקאי מימיו כסטודנט צעיר ועד לקבלת עיטור מסדר עמיתי הכבוד ממלכת אנגליה. בין לבין, הוא פוגש ומתאהב בסטודנטית צעירה בשם ג'יין (פליסיטי ג'ונס), וגם לומד שהוא חולה במחלת ניוון השרירים ALS.
זה מתחיל בחפצים שנופלים מהיד, ממשיך בגיר שהוקינג לא מצליח להחזיק מול כיתה שלמה בקיימברידג', ומסתיים בנפילה חזקה, פנים חבולות ובשורה קשה מהרופא: "נותרו לך שנתיים לחיות". לאורך הסרט מתוארת ההתפשטות ההדרגתית של המחלה, והצפייה ברדמיין כהוקינג המאבד אט אט את היכולת לשלוט בגופו לא תמיד פשוטה.
ועם זאת, קשה להוריד ממנו את העיניים. הסרט המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של ג'יין הוקינג, אשתו הראשונה של המדען הנודע קוצר שבחים בעיקר בזכות הופעתו המשכנעת של רדמיין. גם אם קשה להאמין שהוקינג עצמו התבלבל בינו לבין השחקן הצעיר, לנו, הצופים, זה עוד עלול לקרות. רדמיין נטמע בדמות, ומלבד הדמיון הפיזי בין השניים, עבודת המשחק משכנעת לאורך הסרט כולו: מסטודנט בריא ופעיל ועד השלבים המתקדמים, בהם הוא עושה שימוש בשרירים בודדים בלבד.
רדמיין התכונן לתפקיד במשך חודשים ארוכים, בתהליך אותו הוא מכנה "מרתק". מאחר ותיעוד בווידאו של הוקינג קיים רק מהשלב בו כבר התנייד באמצעות כסא גלגלים, נעזר רדמיין במומחים על מנת לנתח תמונות סטילס של הוקינג, בניסיון להבין את שלביה השונים של המחלה. בהמשך הוא גם עבד עם כוריאוגרפית על מנת לדייק בתנועותיו עוד יותר. כשהוא משוחח על המפגש עם הוקינג עצמו, רדמיין עדיין נבוך. "הייתי פקעת עצבים", סיפר בראיונות. "הוא צחק הרבה, ולא יכולתי לדעת אם צחק איתי או עליי". בניסיון להימנע משתיקות מביכות, ציין השחקן בפני הוקינג כי שניהם בני מזל גדי. "היתה פאוזה ארוכה", הוא ממשיך בסיפור המפגש, "ואז הגיע הקול הממוחשב המפורסם: 'אני אסטרונום, לא אסטרולוג'".
בנוסף, רדמיין שהה במרפאה נוירולוגית ושוחח עם חולים, בני משפחותיהם והרופאים המטפלים בהם. בעקבות ההיכרות הקרובה עם המחלה וקורבנותיה, הוא מדגיש בראיונות לתקשורת כי היא הפכה קרובה לליבו. ביחד עם חברו, השחקן ג'יימי דורנן, השתתף רדמיין ב"אתגר דלי הקרח", הקמפיין המאסיבי שהתפשט ברשת והצליח לגייס למעלמה ממאה מיליון דולרים לטובת המאבק במחלה, שגורמיה אינם ידועים ולא נמצא לה מרפא.
"ALS נראית אחרת אצל כל אחד", הסביר רדמיין להפינגטון פוסט, והוסיף שהאתגר עבורו היה להביא לידי ביטוי את הנסיגה הספציפית של הוקינג באופן הטוב ביותר. במאי הסרט, ג'יימס מארש, לא תמיד הקל עליו את העבודה. "אדי הכין טבלה עמוסה שהכילה את השלבים השונים במחלה של סטיבן", הוא מספר, אך סרטים, לרוב, לא מצולמים לפי סדר הסצנות ורדמיין מצא את עצמו קופץ בין שלבים בלי הרבה הכנה. "תקענו אותו בכסא גלגלים", ממשיך מארש, "ורגע אחר כך הוא עמד והתרוצץ".
ההשקעה והעבודה הקשה עומדות להשתלם. "התיאוריה של הכל" נהנה מביקורות חיוביות לרוב, ושמו, כאמור, הוא אחד המובילים במירוץ לאוסקר. מאחורי רדמיין אין תפקיד ראשי בלהיט ענק, השתתפות במותג קולנועי מצליח או סרט גיבורי על, אך עם האוסקר או בלעדיו, הוא בדרך להפוך לאחד השחקנים הבולטים בהוליווד.
את התפקיד המקצועי הראשון שלו קיבל אדי רדמיין בגיל 12 בלבד, כאחד היתומים בהפקה של המחזמר "אוליבר!" בבימויו של סם מנדס. "זה היה תפקיד כל כך משני שלא פגשתי בכלל את סם מנדס", סיפר ל"טלגרף", "אבל השם שלו נשאר כתוב בגאון בקורות החיים שלי למשך זמן רב".
לו עצמו, לעומת זאת, היתה נקודת פתיחה קצת יותר טובה בחיים. "החיים שלי מבורכים בטירוף", העיד על עצמו בריאיון. הוא נולד ב-1982 לריצ'רד, בנקאי לונדוני, ופטרישיה, בעלת עסק לשירותי רילוקיישן. את ימי התיכון שלו העביר בפנימייה היוקרתית "איטון", שם למד באותה כיתה עם הנסיך וויליאם.
מלבד התחככות בשמנה והסלתה של בריטניה, נהנה רדמיין מלימודי דרמה באיטון, אך החליט לשים את התחביב על אש קטנה עם סיום התיכון ונרשם ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטת קיימברידג', אותו מקום בו סטיבן הוקינג רכש את השכלתו. שם גם קיבל את עבודות הדוגמנות הראשונות שלו, כמו הפקת אופנה למגזין סריגה אותה ציין בעבר כהצלחתו הגדולה ביותר. ההפסקה שלקח ממשחק לא נמשכה זמן רב מדי, לאחר שלוהק, בהמלצת מורה לדרמה מאיטון, לתפקיד ויולה ב"הלילה השנים עשר" של שייקספיר. זו היתה הפקת יוקרה לרגל 400 שנה להעלאת המחזה, בהשתתפות גברים בלבד, והיא השיגה לסטודנט הצעיר את ההכרה הראשונית שלו בבריטניה.
בזמן שבבריטניה רדמיין עשה לעצמו שם בעיקר בדרמות תקופתיות או במחזות תיאטרון, בקולנוע לוהק רדמיין בעיקר לתפקידים של "נער בהפרעה": תלמיד תיכון פסיכוטי ב-"Like Minds" לצד טוני קולט, פדופיל טקסני ב-"Hick", ונער הומו ממשפחה הרוסה שאמו, בגילומה של ג'וליאן מור, שוכבת איתו בשביל "להחזיר אותו לדרך הישר" ב-"Savage Grace". "כשאתה שחקן אנגלי באמריקה" אמר בריאיון ל- GQ, "אין לאף אחד מושג לאיזה אודישנים לשלוח אותך. אז שולחים אותך לכולם".
הוא שיחק לצד סקרלט ג'והנסון ונטלי פורטמן ב"נערת בולין האחרת" ונחנק מאבק כוכבים על סט "שומר המדינה" בבימויו של רוברט דה נירו: "צלמי פפראצי היו מחכים בחוץ לאנג'לינה ג'ולי ומאט דיימון, אבל בפנים, כולם פשוט עובדים".
רדמיין עוד הספיק לשלשל לכיסו פסלון טוני, כמו גם את המקביל הבריטי שלו, פרס לורנס אוליבייה, על תפקידו כאסיסטנט של האמן מארק רות'קו במחזה "Red", ואז הגיעה מרילין מונרו. כלומר, מישל וויליאמס. הפריצה הגדולה של רדמיין הגיעה ב"השבוע שלי עם מרילין", שם גילם את קולין קלארק, צעיר שאפתן הנחוש להתברג בתעשיית הקולנוע ומוצא את עצמו משגיח על מרילין מונרו המעורערת. התפקיד הזה הפך אותו לא רק למצרך הוליוודי מבוקש, אלא גם החזיר אותו לימיו כדוגמן, כשקיבל קמפיין לבית האופנה "ברברי" לצד קארה דלווין. משם המשיך לעיבוד הקולנועי המפואר של "עלובי החיים", שם גילם את מריוס ונאלץ לספוג את נחת זרועו של יו ג'קמן, ואף שר. הסרט היה ללהיט ענק ורדמיין הפך לשם שאי אפשר להתעלם ממנו.
לפני שצלל אל תוך דמותו של סטיבן הוקינג הספיק עוד רדמיין להצטלם לסרטם החדש של האחים וושובסקי, "עלייתה של ג'ופיטר". לצורך התפקיד הוסיף 10 קילוגרמים למשקלו, ניפח את שריריו והאריך את ציפורניו. הוא נאלץ לחזור במהירות למימדיו הרגילים לקראת "התיאוריה של הכל". הפרסים והשבחים יכולים לחכות את חותמת האיכות ההוליוודית שמגיעה עם טרנספורמציה חיצונית הוא כבר קיבל. אדי רדמיין הוא כבר לא הדבר הגדול הבא, הוא הדבר הגדול כבר עכשיו.