מעט לפני השידור של "עובדה" אמש (שני) עם כתבתו של איתי אנגל היה נדמה שכתב אחר גונב לו את המומנטום. שעות ספורות לפני השידור דווח כי העיתונאי הגרמני יורגן טודנהופר חזר אחרי עשרה ימים עם לוחמי ארגון דאעש במוסול שבעיראק, ועד שיפרסם דיווח מקיף של מה שעבר עליו, הסכים לספר לאתר הגרמני "Der TZ" על חוויותיו בקרב הלוחמים.
"דאעש מסוכנים הרבה יותר ממה שסוברים במערב", סיפר טודנהופרף, "'המדינה האיסלאמית' רוצה לכבוש את העולם". הוא הגיע למוסול לאחר משא ומתן עם בכירי הארגון, שהסכימו לארח אותו במשך עשרת הימים, וזכה לראות התנאים בהם חיים כ-5,000 לוחמי דאעש בעיר שהפכה לאחד ממוקדי הלחימה של הארגון. הוא לא פירט בנגע לאותם מגעים שניהל עם הנהגת הארגון, אך סיפר כי לאחר הגעתו לשטח הרושם שהכה בו מיד היה כי "דאעש הרבה יותר חזק ממה שאנחנו חושבים".
אבל לא זאת בלבד שטודנהופרף לא גנב את המומנטום, כתבתו של איתי אנגל ב"עובדה" היתה מעין חלק נוסף בפאזל של מה שקורה שם במדבר המרוחק. אנגל, המורגל בנבירה עיתונאית באזורי קרבות, הגיע הפעם אל גבול סוריה-עירק, היכן שלוחמי ולוחמות גרילה כורדיים הודפים את לוחמי דעאש. כשם שהעיתונאי הגרמני ראה נתח מאוד מסוים - ומפחיד - ממה שדאעש מעוללים בעירק, אנגל סקר דווקא את התקווה בדמותם של הלוחמים והלוחמות הכורדים.
ישנם קווים מקבילים מעניינים בין דעאש לבין לוחמי כורדיסטן - גם אלה וגם אלה ניצלו את התוהו ובוהו של מלחמות האזרחים בעירק ובסוריה כדי לתבוע חזקה. 'המדינה האיסלאמית' עושה את זה כדי לכבוש באכזריות אין קץ, ואילו הכורדים, כיום המיעוט הכי גדול בעולם שאין לו מדינה, רותמים את המצב הקשה והמטורף הזה כדי להילחם על עצמאותם במקומות שגם כך התגוררו בהם. אבל כמובן, בעוד דאעש הם מפלצות-אדם שטובחים בנשים, גברים וטף, כולאים נשים בכלובים ואונסים אותן, מענים שבויים וכורתים את ראשיהם - חלקם עיתונאים שהיו ידידיו של אנגל עצמו מהשטח - הכורדים אפילו לא הורגים את השבויים שהם לוכדים.
על פניה, מנת חלקם של הכורדים הרבה פחות סקסית בתוך הסיפור הגדול והמאיים על דאעש, מה שאולי משתנה עכשיו עם ההצלחות שלהם בשטח, אבל כך או כך הבהירה כתבתו של אנגל עד כמה המקרה שלהם מרתק. "מי שחושב שהם צבא גדול נופל בפרופוגנדה שלהם", אומרת מפקדת כוחות הגרילה בשטח, כאילו כדי לענות לעיתונאי הגרמני עוד לפני שהשמיע את דבריו. "במציאות דאעש לא כאלה גיבורים".
שמה של המפקדת, למרבה האירוניה, הוא מדיה, והיא אישה מרשימה ביותר. היא מגחכת בנינוחות על אגדת 72 הבתולות שמתווים את דרכם של אנשי דאעש. טודנהופרף הגרמני אולי זיהה התלהבות מטורפת כפי שלא ראה מעולם בכל 74 שנותיו, אבל חייל שלוחם בהם בפועל סיפר לאנגל, "הם תמיד צועקים 'אללה הוא אכבר' אז קל לנו לזהות אותם". האויב הוא די טמבל, סך הכל, וזה סימן מעודד ואפילו קתרטי כשרואים אותו על המסך. חייליו צמאי הדם יילחמו ואם צריך גם ימותו, כי הרי מובטח להם גן עדן. אלא שיש פגם באגדה הזו שלהם - אם מותם יגיע מידיהן של נשים, יצורים נחותים מהם לשיטתם, הלך גן העדן. כך הפכה חוליית נשים, חיילות צעירות, לאימת אויביהן. במקום להישאר במקומם ולהילחם, כאשר לוחמי דאעש שומעים את זעקות הקרב של הבנות, "קולולולו" מסורתי, הם נמלטים כדי חלילה לא למות מידיהן. זה כמו לגלות צ'יט במשחק מחשב.
המראה של הבחורות האלה מעורר השראה. "הנשים שלנו נלחמות יותר טוב מהגברים", אומר בפשטות אחד מהלוחמים הכורדים ומתאר כיצד האויב פשוט לא יכול להן, אפילו שלוחמי הגרילה הכורדים משתמשים באמצעי לחימה מוגבלים. התיאור שלהן לבדו הוא סיפור עיתונאי ואנושי מרתק גם בלי שום קשר ל'המדינה האיסלאמית'. "זה מאבק לא רק עבור הכורדיות", אומרת אחת הלוחמות, עדינה למראה, "אלא בשביל כל הנשים בעולם", ומוסיפה: "אנחנו נלחמות בשביל לחיות והם נלחמים בשביל למות".
אבל עם כל האופטימיות והנצחונות האחרונים של הכורדים, אנגל מסייג את דבריו ומציין שחרף ההכרזות העולם המערבי לא נרתם כדי לעזור להם במלחמה נגד דאעש. זה שינוי שהכתבה הזו כנראה לא תחולל, אבל אולי כאן בארץ היא תזיז משהו. מטבע הדברים יש דימיון רב בין הכורדים הללו לבין ישראל בצעירותה, נושא שמקבל במה של ממש בכתבה, וישראל יוצאת ממנו רע מאוד, כמדינה שמכרה נשק לטורקים תוך ידיעה שיהיה בשימוש כדי לדכא ולפגוע במיעוט הכורדי. המפקדת מדיה מצד אחד שואבת השראה ממדינת היהודים, כולל הפגנת ידע מרשים בהיסטוריה שלנו, ומצד שני מתקשה להבין כיצד ישראל תורמת לפגיעה במיעוט אחר. אולי כתבתו של אנגל תפקח גם את עיניהם של כמה מדינאים.