וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 78: איה כורם שיחררה סוף סוף את אלבומה, והוא נשמע קצת מוכר

20.1.2015 / 1:00

שנתיים אחרי הסינגל הראשון ורגע אחרי שהשתחררה מהחוזה הדרקוני שלה, הוציאה כורם את אלבומה בחינם, אלא שלא לילד הזה פיללנו. וגם: שי להב ושי להב עושים מוזיקה, בלוג המוזיקה הישראלית של נדב מנוחין

איה כורם - "הלב הזה, המשומש"

הניצחון של איה כורם בבית המשפט על חברת התקליטים שלה והחוזה הדרקוני שעליו הוחתמה היה רגע משמח לתרבות הישראלית. הוא קרה אמנם כמה שנים מאוחר מדי, כאשר חברות התקליטים עצמן כבר אינן שחקן משמעותי כל כך וממילא כולם בהדסטארט, והשוק קורס לתוך עצמו. עדיין - זה היה רגע משמח. בראש ובראשונה עבור כורם עצמה, אחת מזמרות אמצע-הדרך המוכשרות של דורה.

כורם הייתה אחת הצלעות האינטליגנטיות ביותר של מה שכונה כנופיית רימון, ופרצה עם להיטים מוכחים כמו "קיץ", "שיר אהבה פשוט" וכמובן "יונתן שפירא", הטייס הסרבן שאמא לא הכירה. אחר כך זה הלך קצת יותר קשה, כשהפופ הלא מחויב פנה לכיוון אישי ורומנטי יותר. האלבום השני והשלישי של כורם זכו להצלחה גם על רקע הסכסוך המתוקשר שלה עם "עננה". רגע אחרי שזה הסתיים סוף סוף, עם קצת עזרה מידידים בכנסת ובבית המשפט העליון, כורם הוציאה את אלבומה הרביעי "הלב הזה, המשומש" להורדה חופשית באתר הבית שלה, בתמורה לתשלום כראות עיניהם של המורידים. זה הגיע אחרי הרבה זמן. כדי לסבר את האוזן: הסינגל הראשון מהאלבום יצא לפני כמעט שנתיים.

אני מכבד את איה כורם כמוזיקאית, ובוודאי את המאבק העקרוני שלה גם עבור אמנים רבים אחרים בתעשייה המקומית - אבל ראוי להגיד את האמת: לא לילד הזה פיללנו. הייתה לה כמעט כל החבילה של יוצרת מיינסטרים מוצלחת: היא זמרת טובה, כותבת שנונה, מודעת היטב למקורות ההשפעה שלה ובעלת חוש פופי בלתי ניכן להכחשה. לא פחות חשוב - הכוונות שלה טובות ואפשר לשמוע את זה במאה אחוז מהשירים שלה.

הבעיה היא שמארגז הכלים הזה כורם מוציאה תמיד את אותם שניים-שלושה מברגים. כל אחד מאלבומיה הופק על ידי מוזיקאים אחרים (זה האחרון יחד עם אדם בן אמיתי, בעצמו מוזיקאי מצוין), אבל ספק אם הייתי מצליח לזהות מי משיריה שייך לאיזה מהם. יותר מזה: כשאני מקשיב כמעט לכל שיר ב"הלב הזה, המשומש" אני מרגיש שאני מקשיב למשהו שכבר שמעתי, אולי מכורם עצמה, אולי ממישהו אחר. הכל כל כך מלטף, כל כך נעים. אפילו כשהיא עוקצת (למשל ב"מהנדסת מחשבים"), החושים כבר מורדמים. השנינות של כורם מובלעת חזק מאוד בתוך ענן צמר הגפן שלה, אבל במקום להרוג ברכות, היא לא מצליחה לקלוע באמת.

עוד באותו נושא

פרסום ראשון: תם הסכסוך בין איה כורם ליניב דוידסון; כורם בתגובה ראשונה: "קשה לי לעכל שאני ממש חופשיה"

לכתבה המלאה

שיר הנושא הפותח את האלבום הוא טוב מאוד, ונראה כי הוא ממצה את כל מה שציפינו מכורם להביא: בלדת שיברון לב איטית ומרגשת. אחר כך מגיעה גרסה משונה של יענקל'ה רוטבליט לסיפורו של נח והתיבה, לחן של כורם לביאליק בהגייה מלעילית-אשכנזית כראוי לביאליק, אבל שאינו מוסיף דבר על הטקסט, דואט משמים עם גידי גוב, ועוד מאותו החומר + שני שירי אהבה-פרידה לגברים דתיים. הישועה לא מגיעה גם בדואט עם אביב נוימן הדרומי, בדרך כלל אקס פקטור בכל דבר שהוא מקליט. בשיר הסוגר, "שיר אחד בשבילי", כורם סוף סוף יוצאת מהקווים ומשאירה טעם טוב. זה חייב להיות הסוף של הסיפור - כורם חייבת לצאת מהקווים. אחרת לעולם לא נדע מה עוד יש לה להציע.

Walkman Blues - שי להב ושי להב

שי להב הוא המנוע, אחד הזמרים והקלידן מאחורי מופע הארנבות של ד"ר קספר, מי שהפיק ויצר למעשה את היי פייב וסייע רבות לקריירה של שרון חזיז ואחרים. לפני הסיבוב המחודש של הקספרים, הוא הוציא לפני עשור גם אלבום סולו פופי מצוין בשם "אדוני הממון". בקיצור, הוא אחד שמבין משהו בפופ ישראלי.

שי להב השני הוא עיתונאי ומבקר ותיק ובעל זכויות שעבד הרבה שנים ב"מעריב" (גם כיום), ועמד יחד עם רועי בהריר (מי שמוביל את הבלוג השכן "טעון קיפוח") בראש החזית המוזיקלית של מוסף "תרבות מעריב", מנוחתו עדן. ללהב הייתה חיבה בלתי מתפשרת לרוק ישראלי, כמי שערך ראיונות שער עם אמני שוליים צעירים, שילה פרבר למשל; לא תמיד הסכמתי איתו: הוא, לדוגמה, מבקר עקבי וקשוח של רונה קינן, שלא ממש בצדק לטעמי.

ברבות הימים להב פרסם ספר על גלגלצ שהיה לא כל כך מוצלח ומשקף, גם בגלל מגבלות של שיתוף פעולה וצנזורה, והמשיך לכתוב על מוזיקה ישראלית - ואני המשכתי לא להסכים איתו, אבל להעריך מרחוק. גם הוא מישהו שמבין לא מעט בפופ ישראלי.

להאזנה לפרויקט "Walkman Blues" במלואו:

כבר כמה שנים ששי להב העיתונאי מנסה את דרכו גם בצד השני של התעשייה, יחד עם שי להב המוזיקאי. הווקמן בלוז הוא הפרויקט השני של השניים, אחרי אופרת רוק משותפת על גברים בגיל העמידה. הפעם הם משחררים תשעה שירים בביצוע של אמנים מתחלפים: דודי לוי, אריק סיני ויפעת תעשה, אור כשדים, טל פרידמן (הקומיקאי), לירון רמתי, אוהד שרגאי (ילדי החוץ, לשעבר כוכב נולד), השי להבים עצמם ואחרים.

להב הוא לא עיתונאי התרבות הישראלי הראשון שעובר לעשות מוזיקה, ולמעשה לאורך שנות התשעים שורה של מוזיקאים היו עיתונאים בו בזמן ולהיפך (שרון קנטור ורם אוריון, למשל). רק לאחרונה כתבנו כאן על דנה קסלר שהיום מתחזקת את "מורה מחליפה". קשה לכתוב ביקורת על קולגה, הגם שלא שוחחנו מעולם, כמו שבוודאי קשה למבקר לעמוד פתאום תחת לחצי הביקורת. להב יצטרך לתת גילוי נאות בפעם הבאה שיכתוב על שלל המוזיקאים שמשתתפים בפרויקט שלו, ולתת דין וחשבון לעצמו האם היה עומד בסטנדרטים של עצמו כמבקר. על כל פנים, מדובר במעשה אמיץ.

להב הוא אדם שמתפרנס מכתיבה. ובכל זאת - כתיבה עיתונאית היא אחרת מאשר כתיבת פזמונים. להב, כמה נפלא, כותב כמו אדם שאוהב מוזיקה ולא כמו מוזיקאי. הכתיבה שלו מלאה אזכורים תרבותיים (רשימה חלקית: כשאור דולק בחלונך, העיירה בוערת, רואים רחוק רואים שקוף, בובה ממוכנת). זה עובד מצוין בשירים שמדברים על מוזיקה, כמו שיר הנושא, שהוא סיפורו של המאזין מימי הווקמן ועד האייפוד ובדרך עולם שלם שנעלם מול עיניו. מבלי להיות כבד, הוא אפילו קצת מרגש בשביל מי שמוזיקה יקרה ללבו באמת.

זה תרגיל מעניין בלראות איך מבקרים חושבים על התפקיד של מוזיקה בחיים. אחת ההברקות של הקטע הזה הוא הליהוק של לירון רמתי אליו. זאת בחירה פופית נהדרת שעובדת כמו כפפה ליד, וכולם מרוויחים מזה. ניסיון מוצלח קצת פחות הוא תיאור של להקה דמיונית בתוך הראש של אוהד שרגאי, שהאמת היא שקשה לי איתו בתור מבצע. הוא טכני מאוד, והשיר כולו נשמע קצת כמו אאוט טייק אבוד של נוער שוליים (אלוהים, כמה שהניינטיז מככבים פה).

רוב השירים האחרים בפרויקט נעים סביב אותו משבר גיל 40 מושמץ, וחוץ מהשיר המעולה של דודי לוי (חבר ותיק של להב המוזיקאי, שהפיק בזמנו את הקספרים), "עכברושים", שכולל גם סולו גיטרה משובח, רוב השירים די מדשדשים בין הצפוי ללא מעניין. ברור שללהבים משעמם והניינטיז רחוקים. אור כשדים ממשיכים לאכזב, ויש שירים שמרגישים יותר כמו סיסמאות אוטומטיות יותר מאשר דימוי מעניין. "הגיע הזמן", למשל, נשמע לקוח היישר מתוך המרתפים נטולי האדג' של המשקפיים של נויפלד או עידן רייכל. אפילו מה שאמור היה להיות האס - שיר בביצוע טל פרידמן, נטול תנופה אמיתית, ונעדר כל כריזמה שאופיינית כל כך לדמות הבימתית של פרידמן.

הווקמן בלוז הוא פרויקט נחמד בסך הכל, אבל חסר לו משהו גדול ממנו. נדמה שאין הצדקה לאוסף השירים הזה כאלבום משותף, כי אם רק כאל קומץ מאוגד של סינגלים. קשה להתייחס אליו כאל משהו מגובש, קונספטואלית או מוזיקלית, אפילו כאלבום פופ, אלא יותר כהנאה של שני אנשי תרבות שלא חייבים כבר כלום לאף אחד. זאת זכותם כמובן, אבל נראה לי שלא זאת כוונת המשורר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully