המירוץ לאוסקר והבחירות לכנסת חופפים לא רק בתאריכים, אלא גם בסקנדלים. בישראל הלינו בשבוע האחרון על מיעוט הנשים ברשימת הליכוד, ובארצות הברית התעוררה שערורייה נפיצה עוד יותר: חברי האקדמיה הגדילו עשות, התעלמו לחלוטין מן המועמדות הפוטנציאליות והעניקו את כל 15 המשבצות בקטגוריות הבימוי והתסריט לגברים.
בגזרת המשחק מועמדות מן הסתם נשים, שכן שתי קטגוריות נפרדות מוקדשות לכאלה אך מפחיד לחשוב על מצב הדברים אילולא זה היה כך. לעומת זאת, אף אחת מן המועמדויות לא ניתנה לשחקנית או לשחקן אפרו-אמריקאים, כך שפניו של אוסקר 2015 חדגוניות להחריד: הרבה גברים לבנים, קצת נשים לבנות.
בעידן הטוויטר, ברור שדבר כזה לא יעבור בשתיקה, ובשבוע שלאחר ההכרזה התמלאה הרשת בתגובות נגד: כאלה שהכריזו כי עתה הגיעה רשמית העת להפסיק להתייחס לאוסקר ברצינות, ומי שפסקו כי עכשיו יותר מתמיד צריך להתרעם נגדו; כאלה שבחרו למחות על תוצאות ההצבעה במילים תמציתיות ובוטות למשל הבמאי ספייק לי, שקרא לאקדמיה ללכת להזדיין, ומי שביכרו להציג ניתוחים טכניים ומעמיקים של התופעה והזכירו כי מרבית המצביעים הם גברים לבנים, ולכן אין זה פלא כי אלה מי שהם בוחרים.
סביר להניח כי הדיונים הללו יימשכו לכל הפחות עד הטקס עצמו, בשלהי פברואר, וירחפו כעננה שחורה על מה שאמור להיות יום חגה של התעשייה. בזה אין ספק, והשאלה היחידה היא אם זו מהומה רבה על לא דבר, או שמא היא דווקא במקום? התשובה: כן ולא. או נכון יותר לומר יש כאן שתי סוגיות שונות, וחשוב להפריד ביניהן.
קודם כל, יש את השאלה הבסיסית והפשוטה למה נפקדים מהאוסקר שלוש יוצרות ושחקן אפרו-אמריקאי שהוזכרו כמועמדים פוטנציאליים אך בסופו של דבר התברר כי לא קיבלו מספיק קולות של חברי האקדמיה, וכך הותירו את הטקס בהגמוניה גברית ולבנה? האם זה בגלל גזענות ושוביניזם, או מסיבות אמנותיות בלבד?
התשובה, לטעמי לפחות, היא שהמצביעים פסחו עליהם מן הסיבות הנכונות. אותן שלוש יוצרות הן ג'יליאן פלין, התסריטאית של "נעלמת"; אנג'לינה ג'ולי, הבמאית של "לא נשבר"; ואווה דובריי, הבמאית של "סלמה" (שהיא גם אפרו-אמריקאית ולכן סבלה לכאורה מאפליה כפולה). השחקן הוא דיוויד אוילואו, המככב בסרט של דובריי, ובלשון המעטה, אף אחד מהם לא עשה עבודה טובה מספיק כדי לקבל את הכבוד מן האקדמיה.
כש"12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין האפרו-אמריקאי קיבל בשנה שעברה את האוסקר לסרט הטוב ביותר, זה לא היה בגלל אפליה מתקנת, אלא מפני שהגיע לו. כשקתרין ביגלו זכתה לפני כמה שנים בפסלון על הבימוי הטוב ביותר בזכות עבודתה ב"מטען הכאב", זה לא היה בשל הבטחת ייצוג, אלא מפני שהיתה ראויה לפרס, וכך זה צריך להיות. אם חברי האקדמיה היו מצביעים לעבודות כושלות ברמה של "סלמה" ושל "לא נשבר" רק כדי לצאת בסדר עם כולם, זה היה העלבון האמיתי לא רק לאמנות הקולנוע אלא גם לנשים ולשחורים, שאינם זקוקים לטובות כדי להגיע למרכז הבמה, בדיוק כשם שרונית אלקבץ וטליה לביא לא נדרשו לכאלה בדרכם אל פרסי האופיר השנה.
נוסף לכך, צריך לזכור כי "לא נשבר" ו"סלמה" הם שני סרטים המעמידים גברים במרכז העלילה, וכי הדרך בה "נעלמת" מציגה את המין הנשי היא לכל הפחות שנויה במחלוקת. אז אסור להתבלבל: למרות זהות מי שעמדו מאחוריהם, השלושה רחוקים מלקדם את מעמד האשה בהוליווד. להיפך: אלה יצירות קולנועיות בעייתיות וגם שמרניות להחריד. אלה לא חברי האקדמיה שהלכו אחורה באי-הבחירה בהן, כי אם הן עצמן שעשו זאת מלכתחילה.
נשים ואפרו-אמריקאים הם אכן מעמד מקופח בחברה האמריקאית בכלל ובהוליווד בפרט, ודווקא בגלל זה כל מי שהנושא יקר ללבו, צריך לשמוח על מה שקרה. לו ג'ולי, דובריי, פליין ואוילואו היו מועמדים לאוסקר, התעשייה היתה יכולה להעמיד פנים שהכל כשורה, בשעה שאין זאת כך. אך כעת, אין מנוס מלעשות חשבון נפש ולשאול את השאלה החשובה באמת איך בכלל הגענו למצב שכל כך מעט סרטים משמעותיים נעשים בידי נשים וכל כך מעט תפקידים גדולים ניתנים לשחורים, עד שארבעת האנשים האלה הם המועמדים הפוטנציאלים היחידים?
במצב נורמלי, "סלמה" ,"לא נשבר" ו"נעלמת" לא היו שלושת הסרטים הנשיים/השחורים הבולטים של השנה. במצב נורמלי, התעשייה היתה מעניקה הרבה יותר פרויקטים בידיהן של במאיות, מוציאה לפועל הרבה יותר תסריטים שנכתבו בידי נשים ומעניקה הרבה יותר תפקידים גדולים לשחקנים אפרו-אמריקאים. אוסקר 2015 נראה כרגע כנקודת שפל, אבל אולי יתגלה כנקודת המפנה שתטלטל את הוליווד ותגרום לה להתעורר ולהוביל אותנו ביום מן הימים למצב הנורמלי הזה.
איך מגיב במאי ברגע שהוא מבין כי לא יהיה מועמד לאוסקר:
מאוכזב נוסף מהכרזת המועמדויות היה רובן אוסטלנד, הבמאי השבדי של "כוח עליון", שבמפתיע מצא עצמו מחוץ לקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
בצעד חריג, תיעד אוסטלנד את הרגעים המותחים והמרים בסופו של דבר של צפייתו בהכרזה והעלה אותם ליוטיוב, מה שמעניק לנו הצצה נדירה לאחורי הקלעים של המירוץ לזהב ובעיקר לצדדים הפחות הירואיים שלהם.
בזכות הנכונות של אוסטלנד לחשוף את עצמו בצניעות, בכנות, ברגישות אך גם בהומור, נהיה הסרטון להיט ויראלי יחסי. כרגע, מספר הצפיות בו עומד על כ-90 אלף: נתון מדהים למדי, וגבוה בהרבה מכמות הכרטיסים שסרטי איכות מסוגם של "כוח עליון" מוכרים במדינות שונות, גדולות ככל שיהיו.
זו הוכחה נוספת לכוחו של יוטיוב בימינו, והאחרון שצריך להיות מופתע ממנה הוא אוסטלנד עצמו. הבמאי השוודי הרי ביסס שלוש סצנות מפתח ב"כוח עליון" על שלושה סרטונים שראה באינטרנט, אבל על כך נרחיב כבר בפעם הבאה, לאחר שהסרט המעניין הזה יגיע לארץ בסוף השבוע הקרוב.