לפני הכל, כמה מילים על המשפחה הפסאודו-מלכותית של אמריקה: מה הסיפור של ביונסה לשדר עסקים כרגיל בזמן שהגופה של פרינס עוד לא צנחה מטמפרטורת החדר? זה נכון שלא עושים כסף נזיל עם רגשות, אבל היו בטוחים שאין פה עניין פטליסטי ושאפשר היה לשנות טיפה את התוכניות ואת אווירת העסקנות כדי לא לדחוק את ה-9/11 של תעשיית המוזיקה לקצה הזיכרון. גם התירוצים המיידיים - שיתופי פעולה מפוצצים כסף עם HBO וטיידל - לא מגבים את הריליס הזה מכל צדדיו. שלושה ימים מפרידים בין המוות שלו ללימונדה שלה, ועד כמה שקדושת מתים יכולה להיות מעיקה, זה פשוט יותר מדי "מצפצפת על כל העולם". אפילו בשביל קווין בי.
אבל טיימינג רע זה לאנשים רגילים, כי הכל ממשיך לתקתק לשביעות רצונם של הנוגעים בדבר: שירות הסטרימינג הכושל של ג'יי זי קם לתחייה, הספיישל בן 90 הדקות של HBO נתן את הבאזז ואמריקה הסתחררה מהתמה של "Lemonade", האלבום השישי של ביונסה - פחות פמיניזם שחור ויותר חדר המיטות של ג'יי זי, מי שבגד ועכשיו משלם על זה (וגם עושה מזה כסף). הנה לנו שוב זוג של גאונים אסטרטגיים, שידעו שאם כבר לפתוח אז עד הסוף. ההייפ יגיע לרתיחה שתאפיל על הדרופ של "Beyoncé" מ-2013 ומשפטי מחץ כמו "מוטב שיתקשר לבקי עם השיער היפה" יבקעו את האדמה מתחת לרגלי המעריצים ויהפכו את מוניקה לווינסקי לצל חיוור של מאהבת עבר. תוסיפו לכל זה "ביץ'", "פאט אסס", "מאד'רפאקר", "סאק און מיי בולז" וקיבלתם לימונים בשווי 450 מיליון דולר.
בכל זה, מוזר שדווקא "Formation" נבחר לצאת ראשון - הסינגל שהוא בכלל "בלאק לייף מטר", שהואשם ב"עלבון לאינטליגנציה הלבנה" ועמוס במחוות לפעילי זכויות שחורים. אם לרגע היה נדמה שביונסה נכנסת עמוק לתוך המנהרות האפלות של נינה סימון, סודקת את הקונצנזוס סביבה ומציפה את הגזענות מעמדה מורכבת, עליונה ופרו-קפיטליסטית אז דברים מתרחשים אחרת ב-"Lemonade". "Freedom" עם קנדריק לאמאר הוא היחיד שנושא את הדגל השחור לצד "Formation", ולא בהצלחה מרובה. שני השירים, הראשון טוב מהשני בכמה רמות, מגיעים בסופו של אלבום שכל כולו נגוע בניאוף של בעל מולטי-מיליונר ולא באחד הקונפליקטים הכי בוערים-תמיד-בארצות הברית.
במרחק 10 האזנות כבר ברור שהנרטיב הורכב ביסודיות כמעט מיקרוסקופית, כזאת שאמורה לשבור את הדימוי הציבורי הנקי מדי של משפחת נואלס-קרטר: החל מהחשדות ("Pray You Catch Me", "Hold Up"), דרך הזעם והטראומה ("Don't Hurt Yourself", "Sorry") ועד המחילה ("Love Drought", "All Night"). כך שבמובן הקונספטואלי, עם מעט רגעים תלושים, "Lemonade" מצליח להיות שלם תוצר שב-2016 הוא בגדר נסי.
גם שיתופי הפעולה עם כמה מהמוחות הכי קדחתניים בתעשייה היו אמורים להעניק לו את טייטל "האלבום הטוב ביותר בקריירה", אלא שהקטעים עם ג'ק ווייט, קנדריק לאמאר, דה וויקנד וג'יימס בלייק מתפספסים בענק ולא מייצרים חוויה עקבית. זה לא שהם לגמרי רעים, אבל יש טובים מהם (וגם גרועים מהם, "Daddy Lessons" ו-"Sandcastles" לדוגמה). אם האירוחים האלה היו הופכים את העצב הגנרי-בלדאי למאניה דיפרסיה ואת הכעס (חובטת-לך-באוטו-במחבט-בייסבול) לעצבים רופפים, זה יכול היה להיות מבריק. במקום זה, הרגשות הושטחו והמוזיקה לא מצליחה לחלץ אותם.
בין הקטעים היפים יותר נמצא "Hold Up" שיש בו מחווה לא מוסוות ליה יה יהז וכולל משפטים ישירים כמו "אני מריחה את השקרים שלך" ו-"All Night" שהוא אחד הביצועים הקוליים הכי בוהקים של ביונסה אי פעם. "Sorry", אולי הסינגל שייצא בעתיד הקרוב, הוא להיט אפשרי שכאמור מוציא מהדעת את כל מי שמחפש באובססיביות אחרי אותה בקי. "Pray You Catch Me" ו-"Love Drought" הם חלק מגל הניו-R&B שמעניקים פרספקטיבה נחוצה על התבונה של ביונסה כמוזיקאית.
יכול להיות שהשליטה המוחלטת בהכל (אין למשל שיר שלא ניתן בו קרדיט הפקה לנואלס) לא מאפשרת לביונסה להתפרק באמת. זה טוב ויפה שהחשיפה מפוארת ומתוכננת למשעי אבל כדאי שגם תהיה מחסלת, גומרת ולא חפה מטעויות. עכשיו כולנו יודעים שהחיים בפסגת האולימפוס הם לא רק תותים עם קצפת אבל מישהו צריך לגרום לנו להרגיש את זה. אם זה יקרה, עשוי לנחות כאן (בבקשה לא בהפתעה, זה כבר לא כיף) אלבום פופ מופתי. כזה שיוכיח שהבסט ריבנג' זה לא רק הפייפר, אלא גם עולם שנעצר מלכת כשאת/ה מת/ה.