כשהרכילות על מה שעשה סולן להקת אליס קופר על הבמה הגיעה לאנגליה זה כבר היה מאוחר מדי. השמועה סיפרה שבזמן מופע חימום של ג'ון לנון, סולן הלהקה האנונימית ביתר תרנגולת על הבמה וזרק את חתיכות הגופה אל עבר הקהל. אף אחד בבריטניה לא הכיר אף שיר של להקת אליס קופר, אבל ההורים ידעו שהם לא רוצים שהילדים שלהם ישמעו את הלהקה הזאת ובטח שלא יראו הופעה שלהם. הילדים, שלא שמעו על הלהקה לפני שההורים שלהם אמרו להם לא לשמוע אותה, התחילו להעריץ אותה, ובעיקר את הסולן השנוי במחלוקת. אחד מהילדים האלה היה דייבי ג'ונס, זמר צעיר בתחילת דרכו, שנסע לראות הופעה של הלהקה בארה"ב והתאהב בפרסונת הבמה הצעקנית והייחודית של הסולן שעטה על עצמו דמות שלא נראתה כמוה עד אז על הבמות בשום מקום. ג'ונס הצעיר החליט לשנות את שמו לדיוויד בואי, וזמן לא רב אחר כך ימציא לעצמו פרסונת במה משל עצמו כהומאז' לאליס קופר, לדמות שלו הוא קרא "זיגי סטארדאסט" אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.
האנקדוטה הזאת היא רק תזכורת לכך שאליס קופר, שפוצץ אתמול (חמישי) את האוזניים של כל תושבי אזור רעננה, הוא מוסד רוק לכל דבר. גם האיש שמאחורי הדמות של "אליס קופר", וינסנט פורנייה, מבין דבר או שניים במוסדות לאחר שאושפז בסוף שנות השבעים במוסד לגמילה מאלכוהול, ומאוחר יותר נאלץ לעבור תהליך גמילה מציל חיים נוסף לאחר שהתמכר לקוקאין. נראה שמההתמכרות הגדולה ביותר שלו, הופעות רוק דרמטיות, הוא עדיין לא הצליח להיגמל וכשהוא עף בקלילות על הבמה מצד אחד לשני, שובר בובות של תינוקות ומנפץ בלונים מלאי קונפטי עם חרב אפשר רק לברך על כך שהאיש והאגדה הגיע סוף סוף עם ההופעה המשוגעת שלו לארץ הקודש.
בעולם האמיתי פורנייה הוא איש רגוע ונחמד, שחקן גולף חובב שמתנדב רבות למטרות צדקה. אולי זה קשור לחינוך שלו כבן של כומר, אולי תזכורת לילדות שלו שהייתה מלאה בבעיות בריאותיות, אולי זה קשור לכך שלמרות התדמית על עולם הרוק, הוא נשוי באושר כבר עשרות שנים לבת של כומר אחר אבל ברגע שהוא עולה על הבמה, הוא עובר מהפך א-לה דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד והופך למפלצת השוק-רוק שמכונה אליס קופר. והמפלצת הזאת יודעת את העבודה. גם אם אליס קופר נמצא הרבה מעבר לשיאו כמוזיקאי, והלהיט הגדול האחרון שלו יצא אי שם בשנות השמונים על הבמה אין הרבה פרפורמרים היום שעושים את העבודה כמוהו.
קל נורא להיות קטנוניים בביקורות מוזיקה, ולפעמים זה אפילו חשוב. אפשר לדבר על הבחירה התמוהה להעביר את ההופעה מבלומפילד לפארק ברעננה שהבמה שלו לא מתאימה לסוג כזה של הופעה. אפשר להתלונן על כך שהמופע היה קצר מדי, ובעיקר אפשר לשאול למה לעזאזל אנחנו בשנת 2016 אבל עדיין לא למדו במזרח התיכון איך להתמודד עם סאונד של הופעות רוק כבד (רמז: לשים מעט רמקולים ולהגביר את הווליום עד הסוף זה מתכון לסאונד מזעזע במיוחד). אבל העניינים הפעוטים האלה לא רלוונטיים בכלל כשספק שיש מישהו שיצא מהמופע הזה בלי חיוך על הפנים. אז נכון, הוא נמשך רק שעה וחצי, אבל אילו שעה וחצי אלה היו.
הקלישאה של "לפתוח הכי חזק ואז להגביר" יושבת מצוין על אליס קופר, שעולה לבמה לצלילי המונולוג הקריפי של וינסנט פרייס מאלבום הבכורה שלו כאמן סולו, ואז הכל מתפוצץ תרתי משמע. אורות, עשן, אש, קונפטי, זיקוקים, בובות של ליצנים מפחידים, שחקנים, פועלי במה עם מסכות גז וחליפות צלילה, כמה גיטרות רועשות במיוחד, תופים חסרי רחמים ואליס קופר אחד שאמור להיות בן 68 אבל בזכות האיפור שהוא עוטה כבר ארבעים שנה נראה בדיוק אותו דבר כמו בימים שביתר תרנגולות חיות על הבמה. עוד לפני שהקהל הספיק להסדיר נשימה מהפתיחה של "Black Widow", הגיטריסטית המדהימה (מכל כך הרבה בחינות) ניטה שטראוס בת ה-29 כבר התחילה לנגן את ריף הפתיחה המפורסם של "No More Mr. Nice Guy". מכאן התחיל זרם של רגעי רוק נותנים בראש ומפוצצי אוזניים ללא הפסקה, עם הפסקה לשיר "שקט" אחד בלבד "Only Women Bleed" אחת מבלדות הרוק האנדרייטד בהיסטוריה.
אליס קופר אימץ את התקפת המשולש המפורסמת של פיל ג'קסון, ועלה בהרכב עם שלושה גיטריסטים בועטים שהתחרו אחד בשני על התואר "גיטרת הזהב". זאת לא הופעה לחפש בה קלידן מבריק או סקסופוניסט מסוקס, רק רוק כבד ורועש שביחד עם התופים והבס ביטל כל אפשרות לשיחות חולין בין המעריצים באמפי של רעננה (וכנראה שגם בשכונות הקרובות לפארק).
אז כן, קצת חבל שהסאונד לא היה באותה רמה של המוזיקאים על הבמה אבל גם זה לא באמת חשוב, כי עם כל הכבוד למוזיקה, גם חירש יכול היה ליהנות מקברט הטירוף המקאברי של אליס קופר. בן 68 אמרנו, כן? אבל הוא לא מפסיק לזוז על הבמה, להחליף תלבושות, להעיף שרביטים באוויר, ללבוש חליפת משוגעים ולהימלט ממנה רק כדי להיזרק לתוך גיליוטינה ולאבד את הראש (תרתי משמע).
קחו לדוגמה את "Feed My Frankenstein" מ-1992, שרחוק מלהיות אחד מלהיטיו הגדולים של קופר, אבל הצליח להפנט אל הבמה את כל הצופים בזכות מופע תכלית מטורף שכלל את לכידתו של קופר בתוך מכשיר חשמלי ענק סטייל סרטי האימה של הוליווד הישנה. בזמן שעיני כולם צופות במופע האש והעשן שיוצא מתוך המכשיר המצמרר, עולה על הבמה בובה מפלצתית של פרנקנשטיין בגובה שלושה מטרים ומבצעת את המשך השיר. עם כל הכבוד, בהופעה של אדל אולי תשמעו שירים יותר יפים בקול יותר צלול, אבל לא תקבלו כזאת כאפה מטמטמת לכל החושים בו זמנית.
אחרי שראשו של קופר נכרת על ידי גיליוטינה ענקית והקהל זוכה לראות דגם של ראש כרות (שנראה באופן מלחיץ כמו הראש של קופר עצמו) מוצג על ידי אחד מעובדי הבמה הלהקה מתחילה לשיר את "I Love the Dead" וזה האות לפתיחת אחד הרגעים היפים מוזיקלית של המופע ארבעה קאברים כהומאז' לארבעה חברים וממשיכי דרך של אליס קופר שהלכו לעולמם. זה התחיל בביצוע מעולה ל-"Pinball Wizard" של The Who כמחווה לקית' מון המנוח (אחד האנשים היחידים שאליס קופר לא יכול היה להתחרות איתם בשתייה גם בימיו הגדולים), המשיך ב-"Fire" של ג'ימי הנדריקס, "Suffragette City" של דיוויד בואי מהאלבום "זיגי סטארדאסט", וביצוע מחורר תופי אוזניים של "Ace Of Spades" של Motörhead לזכרו של למי קילמיסטר.
קופר חתם את ההופעה בשני הלהיטים הגדולים ביותר של להקתו המיתולוגית "I'm Eighteen" ו-"School's Out" שכולל את הפזמון החוזר מ-"Another Brick in the Wall" של פינק פלויד. מעניין מה אביר ה-BDS רוג'ר ווטרס חושב על זה שאלפי ישראלים שרו בקול גדול את הלהיט הגדול שלו אתמול בעירו של השר נפתלי בנט.
אבל עם כל הכבוד לווטרס, גם אליס קופר מראה שאכפת לו מפוליטיקה כשהוא עולה להדרן קצר על רקע דגל ארה"ב, לגופו חולצה עם הכיתוב "Make America Sick Again". הלהקה התחילה לבצע את "Elected" הקלאסי, אלא שגם הפעם המוזיקה היא רק שחקנית משנה בתיאטרון האימים של קופר, המציג שני שחקנים עם מסכות של הילארי קלינטון ודונלד טראמפ שנאבקים ביניהם בסטירות, דחיפות ובעיטות אך מסיימים בנשיקה רטובה על הבמה. "יש לכם הרבה בעיות בישראל", שובר קופר דיסטנס עם הקהל לראשונה במופע, "ויש לנו בעיות באמריקה. ויש גם בעיות באפריקה, וברוסיה ובכל העולם". ואז הוא מוסיף: "ואתם יודעים מה? ממש לא אכפת לי". איזה מסר נפלא של שואו-מן ענק שבא לתת בידור נטו לקהל מעריצים, ולא להתעסק בכל הבולשיט שמסביב. זהו אליס קופר, גבירותיי ורבותיי. מי שלא הגיע הפסיד את אחד המופעים המושקעים והמרשימים שהוצגו בישראל בשנים האחרונות.
נ.ב. אה כן, והוא עשה גם את "Poison", השיר הזה שהידידה שלכם מהתיכון אהבה בגלגלצ. היה נחמד.
