וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קשוב מאוד 143: דן תורן נוכח בקביעות ברגעי השיא של הרוק הישראלי

5.7.2016 / 6:39

דן תורן נראה על פניו כמו אמן אינדי ששקע באפרוריות, אבל אלבום האוסף הכפול החדש שלו, "לא ארזתי לבד", מדגים עד כמה הקריירה שלו מלאה ברגעים ובשירים גדולים. בנוסף: להקת חיה מילר מייאשת ונחוצה

צילום: ירון אמיתי עריכה: רוני גודר

(בסרטון: סרטו של דן תורן "כל עוד זה מתגלגל")

seperator

במה אפשר למדוד קריירה של אמן? באלבומי זהב? שירים במצעדי הפזמונים? בקהל שממלא קיסריות? לפי המדדים האלה, הקריירה של דן תורן תישפט כנראה ככישלון לא חמור במיוחד. כמו רבים אחרים מבני דורו, מה שמכונה בשם הלעוס לעייפה "דור הרוקסן", תורן היה חבר בכמה להקות שהיו נכונות לאותו רגע, הוציאו כל אחת כמה שירים יפים ואפילו להיטים לצד כמה שירים שאיש לא זוכר. מאז עברו כמה שנים, ואלבומי הסולו שלו – תמיד מוערכים, תמיד נחגגים – לא הצליחו לקבוע לו בכוח את מקומו כאחת הדמויות הבולטות של הרוק הישראלי בן זמננו. מאז הלך בדרך כל בשר של הרוק בישראל: שקיעה באפרוריות הקיום של אמני אינדי ישראלי. לא חסרות דוגמאות מקבילות.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

הטיפול שמאריך את חייהם של חולי סרטן ריאה

בשיתוף העמותה הישראלית לסרטן ריאה

אבל זאת תהיה בחינה שטחית מאוד. אם אמן נמדד במעורבות בשירים גדולים מהחיים, שאין כמעט אדם שגדל כאן ולא מכיר אותם, בנוכחותו ברגעי שיא של הרוק הישראלי, בהכוונה, שיתוף פעולה וכתיבה משותפת עם האושיות הבולטות של הז'אנר – או אז הקריירה של דן תורן תיחשב להצלחה מפוארת. חבר אמר לי פעם על תרצה אתר שאיש לא יוכל לשלוף את שמות השירים שכתבה, אבל כשקוראים את הרשימה לא מאמינים שזה הכל היא. הדברים נכונים בה במידה לדן תורן: "הדמעות של לילי", "גידי (אתה מתרחק ממני)", "רעש לבן", "העין", "בך לא נוגע", "היא אוהבת", "לבן על לבן", "הזיות", "מפנה מקום" – וזאת רשימה חלקית בלבד. הסיפור של דן תורן הוא שבין יצירה ליצירה הוא הפך למיילד של שירים עבור אחרים: ברי סחרוף, אריק איינשטיין, פיטר רוט, מאור כהן, יהודית רביץ, שי נובלמן, שי צברי, ארז לב ארי, אסף אמדורסקי ועוד ועוד.

"לא ארזתי לבד", אלבום אוסף כפול חדש, מנסה לעשות סדר במורשת הזאת, לציון 30 שנות קריירה מוזיקלית, במהלכן היה חבר בהרכבים כמו שונרא, הזבובים, בלאגן, ולואי מרשל (הפרויקט המשותף לו וליובל מנדלסון), הקליט שבעה אלבומי אולפן ועוד קצת אי.פיז ואלבומים שהציע להורדה באינטרנט בחינם ובאופן חוקי, לפני יוטיוב ולפני הסאונדקלאוד ולפני הכל. האוסף עמוס למדי וכולל 20 רצועות בכל אלבום. הראשון מוקדש ליצירות הסולו שלו, כולל "אימפריות נופלות לאט" הקלאסי, "שיר מבריח מכס" שכתב ז'בוטינסקי, "יחסי הציבור של המוות" הקודר ו"שוב השקר הזה" – תמיד קטע רוקנרול מצוין. לאורך השנים זוהה תורן עם בלוז-רוק בסיסי של גיטרה ומפוחית, אבל האוסף הזה מקדיש מקום גם ליצירות היותר אינטנסיביות שלו, מהתנסויות אייטיז ועד לפאנק רוק אגרסיבי. האלבום השני מוקדש להרכבים ולביצועים של אחרים לשירים שכתב או השתתף בכתיבתם. כפי שאתם יכולים לזהות מהרשימה מהפסגה הקודמת – מדובר בכמה מיצירות המופת של הרוק הישראלי ב-20 השנה האחרונות.

אבל לחשוב על תורן רק בתור הפורסט גאמפ של הרוק הישראלי פירושו רק לעשות לו עוול נוסף. מדובר באמן שמחויב לשלל הצדדים של הרוק – לאנרגיה, לכעס, לכיף, למחאה, לרומנטיקה ולמין. לא פחות מזה – השירים שלו מלאי חמלה, על כל הילדים שמסתתרים בשירים שלו. על הילדה שלא נרדמת מרוב פחד ב"בך לא נוגע", על הילד שמפחד שהמשפחה שלו מתפרקת ב"אימפריות נופלות לאט", על הילד שהשקרים שלו אוכלים אותו ב"שוב השקר הזה". תורן מגונן על הילדים האלה, ובעצם מגונן על עצמו בשירים היותר נוסטלגיים שלו, כמו "החופש לא חוזר" שכתב למאור כהן או "כל עוד זה מתגלגל" שמשוטט בין כל מיני זיכרונות מתל אביב.

תורן אולי לא הגשים את השאיפה שלו להיות כוכב רוק, אבל האוסף הזה מדגים עד כמה הקריירה שלו לא מוחמצת בכלל: היא מלאה ברגעים גדולים, שירים גדולים, תובנות חכמות וכיף. ומי שאוהב את הרוק התל אביבי של החבורה הזאת שמסביבו, יכול למצוא את עצמו נהנה מהאוסף הזה מאוד.


דן תורן ישיק מחר (6.7) במועדון הבארבי בתל אביב את האוסף החדש באירוח של יהודית רביץ וברי סחרוף, ואיחוד חד פעמי של להקת הזבובים ולהקת בלאגן.

חיה מילר – "1+"

ככל שהמוזיקה של חיה מילר סוחפת מתמיד באלבום השני שלה – ומדובר כנראה באחד ההרכבים הכי טובים ומתוחכמים שעושים רוק בעברית היום, לצד קובארי והילה רוח – ההאזנה לה מייאשת. חיה מילר לא מוכרים פנטזיות: אנחנו כולנו מפסידים. כל הזמן מפסידים. לתל אביב, למשטרה, להורים שלנו, לעבודה, לעצמנו, לביטחון הכלכלי שלעולם לא יהיה. קחו שורה: "לא צריך לריב לחינם כי כלום מתחלק בשווה בין כולם – הבדיחה על חשבונם כי אין לי שום דבר" ("הבדיחה"). היש מתאים לתאר לוזריות בדורנו מאשר "1+", סימן הלייק של הרשת החברתית הכושלת של גוגל, שלמרות ההבטחה הגדולה, אין בה היום דבר מלבד עצים נופלים ביער? אפילו הקול של קוסטה קפלן, הסולן והרוח החיה (מילר) מאחורי ההרכב, מפסיד למוזיקה כמעט בכל שיר מחדש. הוא מנסה לצעוק, מנסה לשיר, מנסה לדבר – אבל מפסיד. המילים מפסידות למוזיקה. בין אם זו בחירה אסתטית ובין אם לא – הדבר האחרון שההרכב הזה מנסה לעשות לכם זה נעימי באוזן, גם אם חטיבת הקצב כאן היא מהמעולות שיש בישראל (סתיו בן שחר ואודי בונן).

"1+" משלים בהרבה עניינים ל"הילה רוח – רופאה במערב", ולא רק בגלל שמדובר בחבורה קרובה שמופיעה ומנגנת ביחד לעתים קרובות. גם האלבום הזה כולו חג מסביב לחיים תל אביבים, ואולי השיר הכי תל אביבי באלבום הוא כמובן זה שמתורגם מאנגלית – "היל(ד)ה" – גרסה מעוברתת ל-"Wild Child" של לו ריד מאלבום הסולו הראשון שלו, והוא מקיף שלל טיפוסים אופייניים יותר ופחות. הדרמות אותן דרמות, וכמו הילה רוח, גם חיה מילר נועצים סיכה בבלונים המנופחים של הדרמות הקטנות האלה. קפלן מפרק בטקסטים שלו את הבעיה, את הפתרון המתקבל על הדעת, את עצם העיסוק בבעיה ואת העליבות הבלתי נמנעת שבכל זה, גם במשחקי המילים הבלתי נגמרים. "כסף מאמא", גדול השירים כאן, הוא דוגמה מצוינת לפירוק כזה: "אסור להתייאש ותמיד אפשר לבקש כסף מאמא. זה לא בושה... מה המצב? אמא אם את תעזרי לי עם השכר דירה אז יהיה בסדר. אמא המצב קשה ולא באשמתי - אם אין לך כסף אז למה עשית אותי! אמא תגידי לו הוא בלע לי את הויזה זה יעשה לך רק טוב שתמכרי ת'טלוויזיה". פרודיה מושלמת על בעיה ותלות אמיתיים, על מוצא עלוב, ועל בושה ואובדן הבושה.

"1+" הוא אלבום טוב מאוד, אבל לא אלבום מצוין. רוצה לומר: הפוטנציאל עוד הרבה הרבה יותר גדול. חיה מילר עוד לא הגיעו אל המקום שבו הם יוצאים מעצמם וכובשים מחדש את מי שנמצא מחוץ למעגלים הקטנים של האינדי התל אביבי. ועדיין: בעידן של פוסט-הבילויים, חיה מילר היא מעוז אחרון של הומור והתנגדות משולבים, נשק אחרון של חלשים. אנחנו כל כך צריכים את זה, וכל כך צריכים אותם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully