חמש שנים. רק חמש שנים חלפו מאז הפציע החזון הקודר של "מראה שחורה" על מסכי הטלוויזיה, והפך לסנסציה עולמית ומקור לדיונים ותיאוריות בלתי פוסקות. נבואת הזעם שהציגה הסדרה לגבי עולם טכנולוגי "מדי", והאופן שבו הקדמה עלולה להפוך לאויבת האנושות לא פחות מאשר השלוחה שלה, נראתה באותה תקופה מפחידה אבל רחוקה במידה רבה. זה היה מה שעלול לקרות לנו, מה שעתיד להתרחש אם וכאשר. והנה, עם שובה של הסדרה לעונה שלישית ברשת נטפליקס, נראה שהמציאות הצליחה להדביק את הפער. כמו תוכניות הסאטירה, גם "מראה שחורה" עברה אבולוציה שהפכה אותה למשקפת מציאות קרובה מאוד או כזה שכבר קיימת, הרבה יותר מתעדת מאשר מסתכלת מהצד ומבקשת להתריע מפני מה שעלול לקרות לנו.
שתי העונות הראשונות של "מראה שחורה" שודרו בערוץ 4 הבריטי, אכסניה טובה ומכובדת, אבל במידה מסוימת גם כזו שהעמידה מכשולים - תקציביים ויצירתיים - בפני היוצר המבריק, צ'ארלי ברוקר. בשנתיים האחרונות נפקדה הסדרה מהמסכים (להוציא ספיישל מיוחד בכיכובו של ג'ון האם, ששודר בסוף 2014), רק כדי לשוב לעונה הארוכה ביותר שלה (ששה פרקים במקום השלושה המסורתיים) תחת המטרייה הפופולרית, מחבקת היוצרים ושופעת המזומנים של נטפליקס. אם מישהו פקפק ביכולתו של ברוקר להישאר רלוונטי ולהמציא עיוותי מציאות שיהיו מעוררי אימה ומבדרים בעת ובעונה אחת, הרי שהתשובה לא יכולה להיות ברורה יותר. "מראה שחורה" גרסת 2016 תגרום לכם להביט בחשש על המכשירים והגאדג'טים האהובים עליכם, לחשוב פעמיים לפני שתדרגו משהו או מישהו ברשת חברתית, ובעיקר להפעיל את הקול הקטן בראש שכיבינו בכל פעם שלחצנו על "אני מאשר את תנאי השימוש".
ובכל זאת, כאמור, משהו השתנה. בטווח הזמן שחלף מאז הפרק הראשון של "מראה שחורה", והאימג' של ראש ממשלת בריטניה שנאלץ לקיים יחסי מין עם חזיר בשידור חי לעולם כולו, כדי להציל את חייה של צעירה ממשפחת המלוכה - הוכיחה האנושות שהיא מסוגלת להתעלות על כל דמיון; שידורים חיים של רציחות בפייסבוק, לינצ'ים אינטרנטיים שהובילו להתאבדויות, הדלפות של סרטים וחומרים אינטימיים והרפרטואר השלם של דאעש. אבל לא רק האלימות והסליז האנושיים עלו מדרגה, גם תעשיית הבידור הרימה את המקל שהותירה הסדרה ורצה קדימה. יצירות כמו "היא", "אקס-מכינה", "אנושיים" ובימים אלה "ווסטוורלד", הציגו לעולם שלל תסריטים "צ'ארלי ברוקריים", כשהאחרונה שהוזכרה נראית כמעט כמו שלוחה טבעית שלה. המקום בו טכנולוגיה עילית ותאבת בצע מאפשרים לבני האדם להשיל מעצמם כל צלם אנוש.
כשבוחנים את "מראה שחורה" מהנקודה החדשה הזאת, נראים תרחישי הקיצון שלה הרבה יותר "אמינים". במקום לשבת עם פה פעור ולתפוס את הראש, רוב הזמן מצאתי את עצמי מהנהן בהסכמה. הפרק "Shut Up and Dance", למשל, מציג צעיר בריטי שנקלע למלכודת אינטרנטית ומוצא את עצמו, יחד עם זר אחר שנקלע לאותן נסיבות, נתון בידיהם של אלמונים ששולטים במעשיו מרחוק. מאחר וכל אחד מפרקי "מראה שחורה" פונה לז'אנרים אחרים, במקרה הזה מדובר בסוג של מותחן פעולה, אך החזון שבו לא נראה בדיוני כלל וכלל. "Nosedive" מציג סאטירה על החרדה התמידית בעידן הרשתות החברתיות, הצורך האובססיבי לזכות לדירוגים גבוהים ולייקים מהסביבה, וההשלכות הקשות של מציאות שבה איננו פופולריים כפי שהיינו רוצים להיות. הצפייה בו נראית כל כך אמיתית עד שכמעט קשה להאמין עד כמה היא נמצאת מעבר לפינה. "Hated in The Nation" כבר באמת נראה כמו משהו שנקרא עליו בקרוב בחדשות: חקירה משטרתית סביב בוט מסתורי שמתעל התפרצויות זעם אינטרנטיות לגל רציחות.
כל הפרקים מעוצבים, משוחקים (ברייס דאלאס הווארד ראויה לציון על משחק מרשים ב"Nosedive"), ומצולמים ברמה הגבוהה ביותר, כפי שהרגילה אותנו הסדרה. כל אחד מהעולמות בו מתרחשים הסיפורים מוקפד עד לפרטי הפרטים האחרונים. בין אם מדובר במכוניות עתידניות או שדות קרב בשטח בנוי או משחק אימה ריאליסטי בצורה יוצאת דופן כמו בפרק "Playtest" - העולמות של "מראה שחורה" סוחפים את הצופה אליהם ואל המתרחש בתוכן. מהבחינה הזאת, הסדרה מהנה לא פחות מאשר היא מבעיתה. התגובה הטבעית בעקבותיה היא כבר לא פוסט נדהם בפייסבוק או מאמר דעה בעיתון, אלא רצון כמעט טבעי להמשיך הלאה בבינג'. לזכותו של ברוקר ייאמר שהוא מבין את כללי המשחק. התסריטים שלו בנויים כך שהדמויות וגורלן מעניינים לא פחות מאשר המסר שמרחף מעל ראשן.
לנוכח השינוי הזה, דווקא הפרק החריג בעונה הזאת "San Janipero" הוא הזכיר והנוגע ללב מכולם. סיפור ההתבגרות של שתי נשים צעירות בעיר דמוית לוס אנג'לס של 1987, שונה לא רק בגלל האופי הקודר הרבה פחות, אלא משום שהסיפור במרכזו כל כך טוב עד שאם היה מגיע בתצורה של סרט באורך מלא, היינו כנראה מדברים, מסקרים ומהללים אותו הרבה יותר. מפאת ספוילרים קשה לומר דבר לגבי העלילה שלא יסגיר את הסוד שבמרכזה, אבל ניתן לומר שמקנזי דיוויס ("קוד שרוף") וגוגו מבאטה-ראו ("מדינת ג'ונס החופשית") מספקות כאן תצוגת משחק יוצאת דופן, בפרק שהוא הכי פחות הייטקי והכי הרבה אנושי ונוסטלגי בתולדות "מראה שחורה" מאז ומעולם. זהו רגע נדיר שחושף שברוקר עדיין מאמין שבני האדם יכולים להשתמש בטכנולוגיה לטובתם, ולמצוא גם טוב בתוך האפלה שאליה הם נשאבים בעולם המקוון החדש. וזאת בשורה שרק עבורה היה שווה לצפות שלוש שנים לשובה של הסדרה.