קשה שלא לחשוב מה היה קורה לו "אוונטי פופולו", סרטו הרלוונטי מתמיד של רפי בוקאי עליו השלום, היה יוצא כעת ולא לפני שלושים שנה. איך העולם היה מגיב בימינו לסיפור על החיילים המצריים בשלהי מלחמת השישים, למסעם ההזוי, למפגש שלהם עם כוחות הצבא הישראלי ולמסרים האנטי-מלחמתיים והאנושיים שעולים ממנו?
סביר להניח שבמקרה כזה, "אוונטי פופולו" היה נהיה להיט בזירת קולנוע האיכות העולמי, בדיוק כפי שקרה לסרטים רבים אחרים תוצרת הארץ בשנים האחרונות. אלא שהוא הגיע לאקרנים ב-1987, תקופה בה התהודה הבינלאומית של התעשייה הישראלית היתה קטנה בהרבה מאשר כיום, ובאופן כללי תרבות הפסטיבלים העולמית היתה פחות מפותחת. אז אמנם הסרט זכה בזמנו בפסטיבל לוקרנו ולחשיפה מסוימת מעבר לים, אבל אין ספק שלא מיצה לחלוטין את הפוטנציאל שלו.
את העוול הזה תיקן מעט פסטיבל ברלין, שהקרין ביום שלישי במסגרת הקלאסיקות שלו עותק דיגיטילי משוחזר של הסרט. וכך, שוחרי קולנוע ברלינאים רבים שמעולם לא צפו בו וחלק לא שמעו עליו, זכו להיחשף אליו סוף כל סוף. ואף כי יש בו אלמנטים שמעט התיישנו, המוזיקה המקורית למשל, הם הגיבו אליו בהתרגשות. בסצנת השיא, בה הגיבור המצרי מתחיל לצעוד במדבר עם הטרנזיסטור של אחד מחיילי צה"ל ולשיר את ההמנון הקומוניסטי שמתוך מילותיו לקוח השם "אוונטי פופולו", גם ההתלהבות הגיעה לשיא, והקהל החל למחוא כפיים, דבר שאינו שכיח בעיצומן של הקרנות.
נוסף לכך, באי הפסטיבל זכו לבונוס: נוכחותו של סלים דאו, המגלם את הגיבור המצרי, שהגיע לברלין לכבוד ההקרנה, התבקש לומר בתחילת הערב כמה מילים ופצח במונולוג משעשע בערבית שנמשך כמעט חצי שעה. לא היה בו בהכרח מידע חדש כלשהו, אבל דרך ההגשה הפכה את הפרזנטציה למעין מופע סטנד-אפ פרוע, והוסיפה קסם למעמד כולו. יש לקוות שמישהו צילם זאת, כי אם תצא בקרוב מהדורת DVD מיוחדת של "אוונטי פופולו" המשוחזר, רצוי יהיה לצרף כבונוס את תיעוד החוויה הברלינאית הזו.
ערב תוסס היה גם אמש (רביעי) מיד לאחר הבכורה האירופאית של "I am Not Your Negro", סרטו התיעודי באורך מלא של ראול פק, המועמד השנה לאוסקר. בהתבסס על כתב יד לא גמור של ג'יימס בולדווין, אחד מאנשי הרוח המשפיעים בתולדות הקהילה השחורה, ועל מאות קטעי ארכיון, מציג כאן היוצר את ההיסטוריה של האלימות והגזענות בארצות הברית. התוצאה טעונה, עמוסה, אינטלקטואלית להפליא, מלאת עומק ומחויבות וגם מעט מוערכת יתר על המידה לטעמי, אבל אין ספק שהיא "מעוררת שיח", כפי שנהוג לומר בימינו.
וכך, ההקרנה עוררה הרבה אמוציות במאות הצופים שגדשו את האולם, בהם אמריקאים שחורי עור רבים השוהים בגרמניה. "הסרט הזה כל כך רלוונטי מבחינתי, ולא רק לאמריקה, אלא לאירופה. אני מתחיל לחשוש כאן לחיי", אמר אחד מהם, ובתגובה ענה הבמאי "המצב ביבשת מעורר זעם, והממשלות לא עושות כלום. אומרים שכמה אלפי צעירים מצטרפים לדעאש מדי שנה, ואני מופתע שלא מדובר במאות אלפים. אתם, כל מי שיושבים כאן, חלק מהבעיה, אז תקומו ותקחו אחריות, תעשו משהו כדי להציל את העתיד שלנו".
המושג "רלוונטי מתמיד", שהפך לקלישאה הכי שחוקה בפסטיבל, תקף גם לגבי "הצד האחר של התקווה", סרטו החדש של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי, שהוקרן שלשום בפסטיבל. ברוח הימים, הוא מציג סיפור על פליט סורי המגיע לפינלנד, ונלקח תחת חסות עובדיו הלוזרים אך טובי הלב של הפאב הגרוע במדינה.
את הסיפור הזה מגיש הקולנוען בסגנונו הרגיל, המשלב בין הומור יבש, עשייה חסכונית, אסתטיקה אפלולית ואמונה מעוררת השראה במין האנושי. למרות העקביות, התוצאה נופלת בסך הכל מרמתן של עבודותיו הקודמות. היא נדמית לעתים מעט צפויה, מאולצת ולא מושחזת, "חצי כוח" כמו שאומרים הצעירים. עם זאת, קאוריסמקי ביום בינוני עדיין עדיף עשרות מונים על מאות יוצרים אחרים בשיא הכושר, כך שהסרט בהחלט ראוי.
שלשום חזינו בפסטיבל גם ברגע מצחיק אך מחריד, מהסוג שהיה יכול להשתלב היטב ב"אוונטי פופולו" או בסרט של קאוריסמקי. זה קרה במסיבת העיתונאים של "המיילדת", דרמה על מפגש בין אשה גוססת לבתו של מי שהיה המאהב שלה, בה מככבות שתי הקתריניות הגדולות של הקולנוע הצרפתי קתרין דנב וקתרין פרו.
"איך לומר, הסרט הזה אינו יצירת מופת, ואפילו שחקנית גדולה לא יכולה להציל אותו", קמה והצהירה עיתונאית רומנייה בפני דנב, ואגדת הקולנוע קטעה אותה וביקשה, "אל תאמרי מילה נוספת, זה רק יהפוך את דברייך לגרועים יותר".
יש לומר כי הסרט אכן אינו יצירת מופת, וגם לא מתיימר להיות כזה, אבל הוא בהחלט כתוב, מבוצע ובעיקר משחק היטב, ומספק הזדמנות נדירה לראות דרמה קולנועית בה אין ולו סצנה אחת בלי נוכחות נשית. את "המיילדת", כמו גם את "הצד האחר של התקווה" ואת "I am Not Your Negro", נוכל לראות בקרוב על המסכים בארץ.
התחלנו בסרט ישראלי ונסיים בעוד כמה נקודות מקומיות. במהלך השיטוטים בפסטיבל הזדמן לי להיתקל בג'יימס גריי, במאי דרמת ההרפתקאות ההיסטורית המדוברת "העיר האבודה של Z" שהוצגה כאן, ובכוכבתו סיינה מילר, אותה אפשר לראות כעת גם ב"חי את הלילה" של בן אפלק. "בדיוק ראיתי בניו יורק הופעה של להקת מחול ישראלית", אמרה לי עת שמעה מאיפה אני בא. "קראו לה בת שבע, נדמה לי, והתאהבתי בה מיידית, זה היה פשוט מסחרר".
גם גריי, מצדו, סיפק את התאווה הפרובנציאלית. "מוני מושונוב הוא השחקן הכי טוב בעולם" הכריז הבמאי, שליהק בעבר את הכוכב הישראלי ל"הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות" פרי עטו. "הפעם, לא היה לי תפקיד מתאים בשבילו, אבל אשמח לעבוד איתו בכל הזדמנות אפשרית. הוא ענק".
הפסטיבל יימשך עד יום ראשון הקרוב, והערב תיערך בו הפרמיירה של "בזמנים של אור דועך", עיבוד לרב המכר של אויגן רוגה העוקב אחר משפחה מזרח-גרמנית ערב נפילת החומה, בו מופיעה בתפקיד יפה גם יבגניה דודינה הישראלית, המגלמת מזרח-גרמנייה שמוצאה רוסי, ומתגלה כמי שמניעה את העלילה.
לאחר מכן, ביום שבת, יתקיים טקס חלוקת הפרסים ואפשר רק להצטער על כך שבניגוד לקאן, בפסטיבל ברלין לא מחלקים פרס לכלבלב הטוב ביותר. הסרטים שהוצגו בו מספקים לא מעט מועמדים אפשריים לתואר, ובראשם ההולך על ארבע מ"הצד האחר של התקווה" של קאוריסמקי, שהוא לא אחר מאשר כלבו במציאות של הבמאי, המספר כי הוא מעדיף את חברתו על פני זו של כל בן אנוש. אי אפשר שלא להזדהות.
