זלזלת הקנוקנות, מספר מאיר שלו, היא לא הזלזלת שיש בגינה שלו. אצלו גדלה הזלזלת המנוצה. הזלזלת הראשונה "פרחיה צהבהבים ונוטים מטה כדי להתגונן מפני הגשם", ואילו זאת המנוצה "פרחיה לבנבנים ואינם מתגוננים מפני הגשם כי היא פורחת בקיץ". נראה לכם חשוב ההבדל הזה? נראה לכם מעניין? אני שייך לזן האדם העירוני שלא רק זלזלות לא מעניינות אותו, אלא גם לעולם לא ידע להבדיל בין ורדים לבין נוריות. את השתילים שאשתי מגדלת בעציצים על המרפסת שלנו היא טוענת שאני בכלל לא רואה. לכן לא האמנתי שאצליח ליהנות מן הספר "גינת בר" של מאיר שלו. אבל עובדה: נהניתי.
נהניתי למשל לדעת שכשמאיר שלו חוטף איזה דכדוך קל, יש לו תרופה. הוא מתייצב לפני החלון הגדול בביתו, פורש את שתי ידיו לצדדים וקורא במלוא הגרון "הו, הו, הזלזלת!". עליו זה עובד. גם עלי. ניסיתי את קריאת הזלזלת מול מגדלי עזריאלי שנשקפים מן החלון הגדול שלי, ומיד ירד עלי אי-דכדוך למופת. אולי כיוון שזאת תרופה בדוקה, לפחות שלושה דורות של משתמשים מעידים עליה שהיא עובדת. כי הפרח שבגינתו של מאיר שלו הזכיר לו אותו פרח שעליו כתב ס. יזהר באחד מסיפוריו המאוחרים. יזהר סיפר שהמורה שלו, יהושע אביזוהר, מצא את הפרח המזולזל הזה בטיול עם תלמידיו ואז "פרש את ידיו כאליהו הנביא" וזעק "הו, הו הזלזלת". מן המורה אביזוהר, אם כן, הגיע ההמלצה על נוגד-דכדוך הזה אל ס. יזהר, ומיזהר אל שלו.
אם מותר להוסיף קצת רצינות לספר מחויך, יזהר, יותר מכל סופר אחר, הכין אותי להבין נשמה הפוכה מנשמתי, שהטבע בשבילה הוא דרמה גדולה. הטבע הגדול, המסעיר, אפילו משמש את יזהר כקנה מידה למדוד בו את ערכו של אדם, את אופיה של מלחמה, את עוצמתה של אהבה. שלו לא כתב ספר יזהרי שנושא את כנפיו מן הטבע אל מרחבים ענקיים של מצבים אנושיים, של אמונות במבחן ושל ישראליות שמחפשת את עצמה. לא במקרה יזהר מעולם לא כתב על גינה - בוודאי לא על גינה שלו. הוא כתב על אינסוף גבעות ועל פרחים במרחב הפתוח, שגורמים לאנשים להיראות כמו נביאים אל מול השמים וכל צבאם - ספק נערצים, ספק מגוחכים.
שלו, לעומת זאת, מסתפק בגינה הקטנה שליד ביתו. הוא כתב ספר קטן, ספר שהוא הערת שוליים לרומאנים שלו. עוד תכונה שלא במקרה נמצאת בספר של שלו ואף פעם לא הייתה בסיפור של יזהר: שלו מוסיף לספרו ציורי צמחים (של רפאלה שיר המוכשרת), ואילו יזהר רצה שהמילים המתארות גבעות וצמחים יובילו את דמיונו של הקורא אל מרחבים מופשטים, אל האינסוף שבגעגוע של הקורא. הוא ממש לא רצה שהקורא ייצמד אל הריאליה שהצמיחה את הסיפור. שלו כותב מעין עדות אישית על הטבע, בשעה שיזהר כתב מעין פילוסופיה שהטבע הוא כמעט משל בה; פילוסופיה לא-אישית עד לטשטוש הגבולות שבין דמות אחת בסיפור לדמות לאחרת.
אולי אני לא עושה צדק עם הספר ועם הסופר. אולי אני מגזים בהשוואה ליזהר. תמיד, גם בספריו הסיפוריים, חשד מאיר שלו במרחבים גדולים, של טבע ושל תודעה, והעדיף אנשים שמוצאים את תיקונם בגינות קטנות (והם צריכים תיקון, האנשים שעליהם כתב שלו, שהרי המרחבים הגדולים קוראים להם).
עכשיו תביט בשקדייה
בפרח לוע הארי
עכשיו תריח את זה
עכשיו תגיד לי ש
זה לא יותר בריא
ככה שר (ומחייך) שלומי שבן על אלה שעברו לצפון. מאיר שלו, תודה לאל, לא מתמוגג מלוע הארי שלו, ובוודאי לא כותב כמו מיסיונר של יפי הפרחים ובריאות הריח שלהם. החן והחוכמה שבספר היפה הזה הם דווקא במוזרויות של מאיר שלו - כאלה שהגינה שלו אפשרה לו לכתוב עליהן.
את הספר פותח פרק שבו הוא מגרש מן הגינה שלו זוג שבא להצטלם בה ביום החתונה. קראתי שהעובדה שמאיר שלו אוהב עשבים ומגרש אנשים היא עדות למיזנטרופיה. קראתי גם את שרת התרבות הנודעת שלנו שמצאה שמאיר שלו לא מגרש מספריו אנשים סתם, הוא מגרש מהם, בזדון מיוחד, אנשים שהם יוצאי ארצות ערב. רגב קולטת מטקסט ספרותי את מה שאני קולט מזלזלת מנוצה. מאיר שלו, כמו צ'כוב וכמו מורקמי, כותב על אנשים שהוא מכיר ולא כותב על אנשים שהוא לא מכיר. אבל מאחורי שבעים ושבע המסכות של הדמויות שלו, הוא כותב קודם כל על עצמו. מאחורי קרנבל הדמויות שמשתולל בספריו של שלו לא קשה לגלות מאה שנים של בדידות בעמק יזרעאל ובמקומות אחרים. וזו בדידות מוצפת מדי באנשים.
במובן הזה "גינת בר" הוא לא רק ספר לבבי שלא קל לכתוב (כמה סופרים יודעים לכתוב כתיבה לבבית שאין בה קיטש? אולי סלינג'ר. אולי רחל), הוא גם ספר מפתח. אני קראתי את הספר הזה כסדרה של מבואות שמובילים אל סדרה של מוזרויות. שלו מתאר בנחת פרחים שהוא מגדל, עצים שהוא נוטע, חרקים שהוא מארח, ציפורים שנוחתות אצלו. חוש הסופר שבו מוביל אותו אל סיפור שמספר, למשל, הרודוטוס על המלך הפרסי כסרכסס שמצא במסע הכיבושים שלו עץ מרשים במיוחד (הפעם דווקא "עץ" ולא איזה שם בוטני של עץ מסוים). העץ היה יקר לו כל כך עד שהעמיד עליו שומר ופקד עליו לעמוד ולשמור עליו לעולם ועד, והמשיך במסעו. "התמונה של חייל בודד ששומר על עץ ענקי הרחק מביתו" נטבעת במאיר שלו והוא מטביע אותה בקוראיו.
עבודת יומו של סופר-גנן משמשת כמבוא לסיפור על מאיר שלו שיושב לשולחנו ומנסה לכתוב, אבל כוח חזק ממנו גורם לו לשכב על בטנו ולחפש בקדחתנות מתחת לשולחן ובכל המגירות שלו "שני זרעים חומים-סגולים של רקפת, כשני מילימטרים גודלם". במקרה אחר מתואר האירוח הנדיב של הסופר-גנן בגינתו גם עכבישים, וגם צרעות-פלך. אבל כל זה מוביל אל המפגש הפטאלי שלו עם צרעה גרמנית אחת, איתה נעלמת הידידות ומתחילה פרשת עקיצות שמוציאות אותו מדעתו, משלוותו, מאהבת הטבע שלו. אז לובש הגנן הרחום והחנון חולצת קרב עבה ארוכת שרוולים, מכנסים ארוכים, נעלי צנחנים גבוהות, וחמוש באבן גדולה ובסמרטוט טבול בנפט הוא יוצא להשמיד את קן הצרעה הגרמנית האיומה הזאת.
מה יש בסיפורים המצחיקים האלה שנגמרים במוזרות? אולי יש בהן בדידות, שבני אדם - אשכנזים ומזרחים, גננים אהובים או מתחתנים מעצבנים - לא מצליחים לפרוץ אותה. וגם בגן העדן הקטן שבספר הזה נשאר איש אחד לבדו: מצחיק את עצמו, מפתיע את עצמו, צועק לעצמו ולוחש "הו, הו, הזלזלת". לא רק עם אנשים שהוא מגרש קשה לו למאיר שלו לחיות - הרבה יותר קשה לו עם אנשים שהוא רוצה לקרב. בשורה בודדת, במילה מבוישת, מגלה הספר הזה שהוא נכתב על ידי איש שאוהב מאוד אישה. אבל על אהבתו לחבלבל השיח ולחוטמית זיפנית הוא יכול לכתוב יותר מאשר מילה בודדת.