בחדר של חניבעל

חקירת רצח מוצלחת מורכבת משני אלמנטים מרכזיים: אורך רוח ותזמון. אלו גם שתי התכונות הדרושות לקורא על מנת להנות הנאה שלמה מ"מתים להתפרסם", רומן המתח החדש של בן אלטון.

חדש היא מילה קצת גדולה בהקשר זה. הספר יצא בבריטניה לפני 3 שנים, ורק עכשיו תורגם לעברית. לאלטון, סופר ולאחרונה מחזאי פורה למדי, פירגנו החברים בארץ רק עוד תרגום אחד - ל"פופקורן" המשובח, וזהו. רק שתהיו בעניינים, השבוע יצא באי המלכותי הספר החדש שלו "Past Mortem". רשמו לעצמם ביומן מתנה ראויה לראש השנה תשס"ח, באדיבות התאחדות המו"לים העצלים.

אבל אנחנו סוטים מהנושא. אחרי שתצלחו את 150 העמודים הראשונים הדי משעממים (תכונה מספר אחת: אורך רוח) תיכנסו לליבה של פרשית רצח מצמררת ומרתקת, שמקשה על הנחת הספר מן הידיים עם כל עמוד שעובר.

וילה קטנה באחד מפרברי לונדון, 10 מתמודדים ומעשה רצח אחד. או אולי יותר (הבטחה: בלי ספוילרים ובלי הטעיות בהמשך. תודה). מתמודדים? הרצח נעשה על במה של תוכנית ריאליטי. במה? במה! אפילו שאנשים באמת גרים שם. רצח? דקירה בצוואר ועוד נעיצה אחת של הסכין בגולגולת. וזה הראשון. ואולי היה רק אחד.

אלטון טווה מארג דמויות מרתק, מטיב לתאר כל אחת ואחד מהמתמודדים בתוכנית "מעצר בית", חודר למחשבותיהם ולמניעים שלהם. על התככנות, הדו פרצופיות, החברות הדביקה והלכלוך מאחורי הגב, החרמנות, ההתחסדות, הרצון להתפרסם בכל מחיר, הצביעות, השקרים, המניפולציות, השלדים בארון, החששות והפחדים. בד בבד נפרסת לפנינו גלריה צפויה של שלושת השוטרים שמטפלים בחקירה – המפקד הזקן, הותיק שכבר ראה הכל, שחולם על שקספיר ומשחק בתיאטרון חובבים, לוגם גלונים של תה ושואל את עצמו 3 פעמים ביום "זה נוער זה?". הסמלת הטריה, לסבית בארון, שמשחקת אותה קשוחה והשוטר הצעיר והפוחז, אלוף הגאדג'טים, שמוריד כמה בירות בסוף יום העבודה ומתאהב בלסבית.

ברקע נמצאת גם מפיקת התוכנית. אישה על סף הבלות, שמנסה לשמר את נעוריה בעזרת ניבולי פה תמידיים, דריכה על גופות, השפלת הכפופים לה ורכיכת סנסציות טלוויזיונית בגרוש. לצידה נמצא אמן הטלוויזיה שרק בגלל הכסף נשאר לעבוד אצל בוסית שרוצחת לו את האומנות. יחסי עבד-אדון? לא נכחיש, אם כי תיאורי סקס הם לא הצד החזק של הספר.

כשהעלילה מתחממת כל עמוד זורק את הקורא למקום אחר, ל"זה בטוח הרוצח/ת" הנוכחי. הדבר היחידי שמפריע לקריאה קולחת הוא התרגום הנוראי של הספר. יש ספרים של ש"י עגנון עם עברית מוקפדת פחות. מילא כשהדובר הוא השוטר הפוץ, אבל ששלושה חבר'ה שיכורים יושבים בג'קוזי, שנים עם בוקסר ואחת עם ביקיני שקטן עליה בשתי מידות, קצת לא לעניין העובדה שהם מדברים ב"עברית של שבת" – וזה בדיוק סוג העברית בה תיתקלו. אני מניח שאם תחפשו טוב, תמצאו גם איזו תקבולת קיאסטית אחת או שתים.

העלילה (המשובחת, אני מציין שוב) לא מונעת מאלטון לשלב בספר ביקורת נוקבת על עולם הטלוויזיה ועל התרבות הפופולרית בכלל. הספר, שיצא כאמור בשנת 2001, מטיב לתאר את ההתבהמות הכללית שפשטה בכל חלקה טובה במסך הקטן. בבריטניה כבר אז, ואצלנו בשנה האחרונה (תכונה מספר שתיים: תזמון). ואולי טוב שהוא יוצא בארץ רק עכשיו, אחרי עונת קיץ משופעת זבל מזן הריאליטי (שגם דבק בחלק מאתרי האינטרנט) ולפני עונת חורף, שהנזירות שכפה עליה המכרז החדש לערוץ 2 רק ממחישה לאיזה כיוון של סדום ועמורה הזכיינים גוררים אותנו.

לסיום הערה: אם היינו בבמה אחרת, הטור הזה היה כולל התייחסות גם ל"מפצח" של שי גולדן, שחולק מאפייני עלילה דומים. מטעמי אתיקה ההשוואה האולי המתבקשת לא תיערך.

*"מתים להתפרסם", בן אלטון. הוצאת ידיעות אחרונות. תרגם: אמנון כץ