וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בשם האב

דנה רוטשילד

6.11.2006 / 11:39

דנה רוטשילד חושבת שהסיבה לתהודת נאומו של דוד גרוסמן אינה החדשנות שבדבריו, אלא נפילת בנו

נו?, כן. אנחנו ניצבים מול שפת תהום. כבר כמה עשרות שנים שאנחנו ניצבים מול שפת התהום הזו, מה עוד חדש? בשורת הימים האחרונים מתנודדת בין נאומו של דוד גרוסמן מיום הזיכרון לרבין, לבין הפוגרומים בירושלים, פרי אהבת החינם המפוקפקת של הקהילה החרדית. נדמה לרגע שאנחנו שוב ב-95', שכן הים אותו הים, הערבים אותם הערבים, וגם התהום נותרה אותה תהום, וירושלים בירתה.

שום דבר חדש לא היה בנאומו של גרוסמן. ההיפך. ההמונים שגדשו את כיכר רבין – ומדובר במספרים שהפתיעו גם את האופטימיסטיים שבשורות השמאל הציוני הדועך – לא באו כדי להציע סדר יום חדש או מחאה אלטרנטיבית, אלא להתרפק, כמדי שנה, על צדקנותם; על ישראל היפה שנגוזה, ועל התגלמותה בבשרו של רבין יפה הבלורית, זה שרוצחו עסוק כרגע בעיקר בניסיונות זיווג וייחודים, בלי אידיאולוגיה, רק חרמנות. הנאום של גרוסמן סיפק להם את השואו שחיפשו, שואו שהם מייצרים מדי שנה: מאז רבין אין מנהיגות, אין דרך, בדד אלך וכיוצא בזאת.

אלא שהשנה עושה רושם שהתלונות מדגדגות את נקודת הג'י של מגזרים נוספים בעמך ישראל. לא רק ותיקי הסתדרות וצעירי הנוער העובד הנהנו והזילו דמעה, אלא גם מפוני עזה, העניים החדשים (שפעם עוד היו במעמד הביניים), קורבנות הפרטה ונפגעי המלחמה האחרונה.

בפעם האחרונה שגרוסמן פתח את הפה ופנה לאומה קטלו אותו מימין ומשמאל-מתון וקטלגו אותו כיפה נפש תל אביבי, ומכאן, עדיף שיסתום עד יעבור זעם. דבריו היו, פחות או יותר, מה שאמר ביום הזיכרון לרבין: הגיע הזמן להפסיק להסתכל על הערבים דרך כוונת הרובה, ולנסות למצוא כבר מוצא מדרך החידלון והשומקום שהמלחמה התמידית ותודעת המצור הנצחי גוזרת עלינו. הדברים נאמרו מתישהו באמצע מלחמת לבנון. אבל התותחים רעמו וכשהמוזות לא שתקו בהתאם, הטביע אותן נחשול של קריאות גינוי והאשמות בבגידה. יומיים אחרי זה נהרג בנו של גרוסמן, ומאז הכול השתנה.

שכן, הים הוא אותו הים, אך גם העם הוא אותו העם. הוא מבין כשמדברים אליו דרך כוונת של רובה, ואם זה לא עובד, עדיף לדבר אליו מבית קברות. מי שרגליו נטועות ליד מצבות, מן הסתם מבין טוב יותר, ככה זה עובד כאן. כך זה תמיד עבד.

דרך רבין פינת דרך בגין

אפילו רבין, דמות שנויה במחלוקת וחמקמקה פוליטית בחייו, הפך למתווה דרך – הלוא היא "דרך רבין"! – במותו. ספק אם רבין היה מסכים עם גרוסמן במעמד מלחמת לבנון, שהגיע הזמן לסתום קצת את התותחים ולפתוח את האוזניים, שכן הערבים האלה, כולל אסד, זורקים לאוויר יוזמות שלום מפעם בפעם, ונדחים שוב ושוב תחת שורת תירוצים, שספק אם בר תבונה יוכל לשחזר.

פולחן המוות והביטחוניזם, כאילו רק מי שהקריב קרוב משפחה, או לפחות שירות קרבי, יכול לומר משהו נגד השיטיון המדיני והכלכלי שבו מצויה המדינה מבלי שיואשם כבוגד משרתת את המטרה: הים נותר אותו הים, כאמור, וגם כל שאר מאפייני ראיית העולם לא השתנו הרבה. מי שרוצה להרים את היד ולומר דבר מה – מן הראוי שיציג אישור לדבר בכיתה, רצוי עם חתימת דם וגבורה. ככה זה, אין לנו מקום לסמולנים מיותרים, ליפי נפש נטולי צלקות. כי אנחנו גברים אמיתיים, ובגלל זה הערבים משקשקים מפחד מאיתנו עוד מ-67', לא רואים? אנחנו ניצבים אל מול תהום? אנחנו במשבר מנהיגות ודרך? טוב, זה בסך הכול משבר זמני. אחרי המבצע הבא בעזה זה יעבור. אתם תראו. אחרי המבצע הבא בעזה זה תמיד עובר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully