אם אשכחך ירושלים

בזמן שהפה והטלפיים מבטיחים (ובינתיים מקיימים) להוציא אלבום פעם בשש שנים, המדינה מוצפת ב"יצירה מקומית" של אמנים מקוריים שהלוואי והיו מוציאים אלבום רק פעם בשש שנים. ונדמה לי שזהו סוג האירוניה המשעשעת שהופכת את "ירושלים", תקליטם החדש של השלישייה - אסף גברון, רם אוריון ואהד פישוף - למוצר שיש לו ערך מוסף, כזה המלעיג את כל העלק מילייה של המוזיקה הישראלית; כאילו אומר - הנה אתם, שמוציאים תקליט פעם בשנה-שנתיים, עם הפקה משותפת של עובד אפרת ויזהר אשדות, עם אבי סינגולדה בגיטרה ועם קולות רקע של עברי לידר ורונית שחר וברי סחרוף ואמדורסקי על הסמפלר, עם ראפ של מוקי וסקרצ'ינג של הדג נחש ומקום חמישי, שבוע רביעי ברציפות, במצעד, והנה אנחנו, הפה והטלפיים – שלושה אנשים שעושים מוזיקה בצורה הכי בלתי אמצעית שיש, בטכניקות דלות, בצניעות, בחברותא, פעם בשש שנים, בלי יותר מדי בלגן – ועדיין היצירה של הפה והטלפיים אומרת דברים יותר רלוונטיים לזמן ולמקום מאשר אלף אלבומים ישראליים מכל קצוות הקשת שיוצאים במהלך שש השנים בהם לא יוצא תקליט של הפה והטלפיים, ועדיין הם מצליחים, בפעם השלישית תוך 12 שנים, לספק קלאסיקה ישראלית במחיר שווה לכל נפש שהיא גם טרייה לתקופתה (כי עם סאונד אורגני הקסיו, אשר השימוש בו נובע מהחלטה אידיאולוגית ולא מתוך שכלתנות תחכמנית, קצת קשה לפספס), גם מרגשת, מצחיקה ונבונה, שת"פ בין כשרונות שהם שוליים בתמונה הקטנונית של מה שהנוף התרבותי המקומי מצפה מהיס-מאנים שלו, אבל מרכזיים במה שייזכר מכל השטות הזאת שנקראת "מדינת ישראל".

"ירושלים" הוא דיסק שיש בו 11 שירים ממש יפים (שימו לב ל"כוכב הלכת כן" המדוכדך והמדכדך והביצוע הפטריוטי המחודש הקבוע, והפעם: "מוכרחים להמשיך לנגן"). הוא מגיע בצירוף של שני האלבומים הקודמים הנפלאים שלהם ("בין הים והביצות" ו"הפה והטלפיים בחלל") בפורמט של דיסק כפול, הוא הופק, לצערי, ב"לבנטיני", הלייבל הנוראי (בו יצאו אלבומי בוסר מזעזעים בטפלותם לבייב, נערי רפול, שמה למה דינג דונג ואני לא זוכר מי עוד) של קובי אוז, אחד האנשים המעצבנים ביותר בתרבות המוזיקלית בארץ, שמייצג את האנטיתזה האולטימטיבית לפה והטלפיים – הוא יחצ"ן חסר בושה, יוצר פומפוזי (ע"ע "דיסקו מנאייק"), מניפולטור של אותנטיות, עממי בחמש שקל ואיש לא מצחיק. אבל זה עניין שולי – "ירושלים" של הפה והטלפיים הוא החובה היהודית שלכם לשנה הקרובה. אפילו יותר מללכת לבית כנסת או להצביע בבחירות הקרובות לאחת ממפלגות השמאל הציוני.