בוהיימה

מציצנות רגשית, במינון הנכון, יכולה להפוך לתענוג לא קטן. מקורטוב רכילות לייט, קורט "ההוא זיין את ההיא", קמצוץ "איך ההיא במיטה", בתוספת עדות מספר בקול ראשון מתוך הוויית הסווינגרס עצמה, אפשר לרקוח שעה – גג תשעים דקות – של טראש ידידותי למשתמש. אבל כשמדובר רק בקדימון, באפרטיף של מה שעתיד ליהפך לנשף הברברת הכי ארוך בהיסטוריה של התקשורת העברית, די במחשבה על העניין כדי לעורר פעילות מעיים לא רצויה אצל כל צרכן הבלים מצוי.

וזהו יהונתן גפן, השף דה לה פקה-פקה של סעודת התשפוכת המתרגשת ובאה עלינו, באדיבות הוצאת דביר, באדיבות מוסף "סופשבוע" של "מעריב", באדיבות עיתון "העיר", בתמיכה אוהדת של "יומן" הממלכתית בערוץ הראשון, וגם כשירות לציבור על ידי מדור זה. ועל שום מה מתרגשת ובאה עלינו כל האיסתרא בלגינא קיש קיש קריא הזו? על שום התקף וידוי חומצי נוסף של הגפן. שהרי, האם לא היה זה היהונתן בכבודו ובעצמו שמכר בגלגולו הקודם על מדף הספרים אלפים רבים של עותקים שהעמידוהו ואת באי ביתו ערום ועריה? ("אשה יקרה", כמדומני, היה שמו של מעדן הקבס). כלום אינו זה אבו אביב אשר ממרום מושבו המכובד מגלגל לפתחו של ציבור קוראי "מעריב" אחת לשבוע את גירסתו לחבלי משיח? תמיד בגוף ראשון, תמיד ב"אני ואני ואני", ולעיתים גם ב"שכמותי, ושכמותם ושכמותנו", שאף הם נגזרת מפותלת של "אני ואני", וכן הלאה. לא נמאס? לא חלאס? והוא עוד מכנה את עצמו ב"חומר טוב", ספרו החדש, בשם הקוד "אפרוח". ציפ ציפ ציפ.

יאמרו אנשי השיווק של ההוצאה – אם כי תחושה לי שאבו-שירה אינו זקוק למנופי עזר בכל הנוגע לפמפום עצמו – "מדובר בספר", "והרי האמנות כולה נשענת על כרעי התרנגולת של הסופטקור הרגשי לתולדותיו", "מימד אוטוביוגרפי", ועוד כהנה וכהנה התחכמויות אקדמיות; כאשר בפועל מדובר בגירסה מורחבת ל"איפה הייתי ואת מי זיינתי או זיינו אחרים". יאללה. לא ספרות, לא אמנות, לא אמירה, לא אמת מבזלת יצוקה ולא כריכה קשה – מדור רכילות מעופף. גם כן ספרות.

אלא מאי? נוטים רבים לבלבל בין הצנחן החורז לבין המושג "איש רוח" וטוענים להגנתו כי צעד אלפי מילין במדבר העשייה הספרותית והתרבותית בארץ. יען כי קנה את זכותו ללהג את שעל ליבו ולכנות זאת בשם "ספרות". ניחא. אמנם "הכבש השישה-עשר" נושא חן מאוד בעיני בני בן השנה, ואמנם אוסף פזמוניו מונח על מדפי והולחן גם הולחן על ידי טובי השם טוב לויים, אך מכאן ועד ל"איש רוח", ארוכה היא הדרך. קל וחומר "סופר". וכל זאת בטרם הזכרנו את "כורסת השיש", מביכון שטוב היה אילו לא היה בא לעולם, בחתימת כל איש. גפן הוא רועה עדר נכסי צאן הברזל של תרבות האנטי אייג'ינג. מקסימום.

ועכשיו נעורה מפלצת התקשורת בשירות עצמה מרבצה ובמהלומת קורנס שדומה לה רק הסתערות משווקי "הארי פוטר" על לבם של העוללים התמימים, מבקשת להביאנו לידי רכישה של ספר וידויים חדש. לא, לא מבית אוגוסטינוס הקדוש, אפילו לא מזה של ז'אן ז'ק רוסו. סיפורים מבית מדרשו של רב אורי, לפני שנהפך למי שהיה, זכרונות בשחור-לבן של אריק, אלונה, שיסל וכל החבר'ה הטובים. היה פרוע, היה שמח, היו שם כמה חולירעות לא קטנות, כמה ג'ורות די רציניות, כמה אימפוטנטים, כמה נימפומנים, כמה גברים בוגדניים ואיזו מסכנה, מזרן של הברנז'ה. תבואו, תבואו, מריצים קטעים. מצוקת הפרנסה, כנראה, הולמת חזק גם אצל בוהמיין הבוהמיינים של הלשעברים – הנה הוא במלוא תפארתו, מודל 2002: מעכאר של פורנוגרפיה וידויית. תוסיף עוד דו"ח תמלוגים של אקו"ם למדורה.