1. אנשי אקדמיה פעילים רבים תופסים תפקידי מפתח בענף המו"לות בישראל. זו בוודאי אינה אבחנה חדה במיוחד, אולם בניגוד לדעה שאולי רווחת, זו בהחלט אינה תופעה גלובליסטית. בחלקים אחרים של הפלנטה, או לפחות באלו שישראלים נושאים אליהם עיניים כלות, נשמרת הפרדה ברורה בין היכלי הידע הטהורים כביכול, ובין השווקים המסחריים. אלה שחוקרים אינם אלה שמוכרים.
חלוקת העבודה הזו אינה בלתי חשובה. היא שומרת על כשרותם של חוקי המשחק האקדמי מצד אחד והמסחרי מאידך. בישראל השתרשה מסורת מעט שונה ברוחה, שאת גולת הכותרת שלה מציין פועלם הכפול של הפרופסורים מנחם פרי ויגאל שוורץ. הראשון, עורכה הראשי של הספריה החדשה וראש החוג לספרות כללית באוניברסיטת ת"א, השני - עורך בכיר בשמי הספרות העברית וראש המכון לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. השניים מגדלים בשוק דורות של כותבים, עת הם חובשים את מגבעת העורך, ומיד אחר כך, עת חבישת מגבעת המרצה, מכפיפים דורות של חוקרים לטעמם האישי.
מחשבה נוספת מחזקת את האפשרות כי לפנינו סימטריה לא שקופה בין ענפי הפוליטיקה והמו"לות בישראל. "אפקט הבטחוניזם המורחב" עשוי להיות שמה: כשם שהחברה הישראלית מנקזת אל צנרת המנהיגות רק אזרחים בעלי רקע צבאי מובהק, כך אוהבת סצנת הספרים בישראל להימצא בידיהם הבטוחות של אנשי אקדמיה רמי מעלה. שלום וביטחון משמעו ספרים עם רשיון.
2. קורא עברית עשוי להיות מופתע כשהוא פותח ספר בשפה זרה. התחושה הראשונה תאותת כי משהו שם חסר, אבל העין לא תבחין מיד. ובכל זאת המשהו ממשיך להציק והגוף לא יכול להירגע, גם אחרי 113 עמודים - משהו הרי בכל זאת שונה. אבל אז זה מגיח בבת אחת מן העלטה: אין אזכור לדמות העורך! לא בחזית, לא בעורף, לא בשם בלבד ולא במסה ארוכה על גב הכריכה. סופר בלי עורך. חשיפה! איפה חנן עזרן?
עורכים ספרותיים פועלים בכל העולם, אבל מאחורי הקלעים. זהותם אינה מתבררת גם באתרי האינטרנט של ההוצאות הגדולות והמכובדות בעולם. חפשו ולא תמצאו. רוצים לדעת מי ערך את האחרון של ג.מ. קוטזי או את ג'ונתן פרנזן, זוכה ה- National Book Award האמריקאי של 2001? מלאכת החיפוש אינה קלה. אבל בישראל, תודה לאל, הדברים נראים אחרת. אולי משום ששמות העורכים נוצצים למרחקים. יש עורך, יש סדרה ורק אז יש סופר וספר. לא רק שהעורך מקבל במה שווה לצד כותב הספר, לעיתים לא בודדות במתו גבוהה אף יותר. עם השנים, הופעתו של העורך הישראלי כחלק ממוצר הטקסט הספרותי, הספיקה להשתכלל לדרגת אמנות של ממש. להעמקה בתחום פנו לערך האנציקלופדי "פרי, מנחם".
3. חדש בנושא העורך הספרותי: לאחרונה נפוצה "תופעת העורכים המגיבים". הכוונה לאותם בעלי מקצוע שלא מכירים ואף לא מוכנים להכיר במגבלות הכוח של תפקידם. קרה ומבקר זוטר העז לקבול על טעמם ומיד יופיע בעיתון חרון זעמם. לא! הם ינווטו, הם יובילו, הם יקבעו, והם יחליטו. ובקיצור עוד יותר נמרץ הם יערכו והם וישפטו. האחרון של אלכס אפשטיין לא משהו? מיד ייצב העורך X את שורות המחלקה הסוררת. סמי ברדוגו לא מתרומם? תכף ינזוף במבקרת העורך Y, שומר עצמו וישראל. טעויות הגהה מעצבנות? תרגום רע? שוב ייצב עורך X את אותה מחלקה סוררת. ספרו של אמנון דנקנר נותר מעט חבוי בתוך כתבת דיוקן? תיכף ינזוף במבקר עורך Y, שומר עצמו וישראל. הח"מ נערך כעת במקלט בכוננות ספיגה.
4. ובאותו נושא: ציטטות משבחות בפרסומות לספרים היו תמיד אי מצחיק בים של יבשושיות קומית, אבל "הבלש הכי טוב שנכתב אי פעם בעברית", מחמאה עלומת מחמיא (חשיפה! איפה חנן עזרן?), שהורעפה על ספרו החדש של ידידנו אמנון דנקנר במודעת פרסומת של הספריה החדשה, היא ככל הנראה "הציטטה הפרסומית הכי טובה שנכתבה אי פעם בעברית". ראשית, היא מצחיקה מאוד בנימת הפתוס ההיסטורית-היסטרית שלה, ושנית, היא מכילה בתוכה מניפולציה גדולת ממד: היא גם טומנת בחובה הנחה שקרית שקיימת מסורת אמיתית של כתיבה בלשית בישראל, וגם שומטת את הקרקע המדומה תחתיה. ובמילים אחרות: זו באמת לא חוכמה גדולה מדי להעפיל על פני הישגיהם של האם והבן לבית משפחת לפיד. מה שכן, כדאי לשים לב איך תופעה מס 4' הולידה בין רגע תופעה חמישית במספר - ביקורת פרסומות ספרות.
בראשית היה מנחם
5.9.2002 / 9:50