עוד ערוצים של וואלה! בפייסבוק
יומני הסירוב של שמרי צמרת, אסיר מצפון בכלא 4. פרק 2
קצת ארס-פואטיקה
שבת 1/21/2003. פלוגה א' של כלא 4, 21:43, אוהל 4 במחלקת המשמר, מיטה תחתונה בין קומותיים, אחת בין שמונה (16 חיילים באוהל). שמרי צמרת, טוראי מכפייה, סרבן מצפון מבחירה, כותב.
שלושת הימים האחרונים היו מלאים: סיבובי הפרידה בין החברים, הנסיעה לבקו"ם, המעבר לכלא 4, המעבר מפלוגה לפלוגה – השוק של המעבר לחיים צבאיים. אני מרגיש שפחות מהכל אני מסוגל לכתוב עכשיו על כל מה שקרה. עמוס מדי כרגע, ואי אפשר להכיל את הכל בקלות. אני צריך קצת זמן, לעכל את הכלא, לצבור קצת פז"מ, לתת לגוף שלי להסתגל לדיאטה החדשה, לפני שאוכל להוציא משהו מסודר החוצה אל הדף.
קצת תעמולת בחירות
הקושי הגדול בכלא הוא לשמור על ההקשר של הבחירה. כשאני עומד, שעה וחצי, שעתיים, כמו שעמדתי היום, עובר מנוח לדום, לנוח, ואז נשאר בדום ונשאר ונשאר - עד שהגב מתפוצץ מכאב והרגליים מאבדות תחושה, עד שנדמה לי שאי אפשר להמשיך יותר, הדבר האחרון שברור לי באותו רגע הוא שהשליטה עלי היא שלי (חוויה נגדית לבחירה).
המטרה של הצבא ושל ה"תהליך" שמעבירים את הפלוגה שלי בכלא הוא למנוע מאיתנו את הידיעה שהשליטה על מעשינו היא שלנו. חייל טוב הוא חייל שמבצע פקודות, ולכן מעוצבים כאן הדברים כך שהחוויה הבסיסית של האסירים/חיילים היא שאין בחירה. הם עומדים מול מערכת אטומה ומנסים להשתמש בכל מה שיש להם כדי להתנגד לדיקטטורה של הצבא על חייהם. הם מתחמקים, מסנג'רים אחרים, מגישים בקשות לפטורים, מתחנפים למפקדים, לסמלים ולמ"מים.
מכל מקום לא משנה כמה חזק הם מנסים – המערכת היא זו שמכופפת אותם: אחרי מספיק עמידה בדום גם האסיר הכי מפוז"מ בפלוגה יתחיל לדחוק בכולם, נו יאללה תעברו כבר לנוח באחידות, נו כבר תצעקו חזק, נו. בשביל עוד חופשה ופטור תמיד יימצא זה שישתף פעולה עם המודיעין של הכלא, ו"יעשה סדר" בין האסירים.
מול אלו אני נאבק כדי לדעת שהבחירה היא שלי. וקשה לי לזכור את זה, בייחוד שכל כך חרא כאן. וקשה לי לחשוב ולדעת: אני בוחר לעמוד כאן במסדר, אני בוחר במפקד מומינטרול, אני בוחר בנוח-דום-נוח-דום, ואז דום עד שכבר אי אפשר, אני בוחר לישון באוהל מוקף בתיל במתחם שאי אפשר לצאת ממנו, אני בוחר בקור האיום הזה. אני בוחר בכלא 4.
כל כך קשה לזכור שזו הבחירה שלי, גם כיוון שהסיבות לכך רחוקות ממני. קשה אפילו לחשוב על זה מרוב מרחק. הקו הירוק והמלחמה המיותרת שמתרחשת מעבר לו רחוקים אפילו יותר מהקולות הבוקעים מבעד לשפופרת הטלפון. כיבוש. צחוקים.
דימא
את דימא פגשתי בפלוגה, הוא הגיע אליה יומיים אחרי, הקשר איתו התהדק במשך התקופה שבילינו ביחד. הוא אפילו לימד אותי שיר קטן ברוסית:
ומיסטי ויסלה שגאטה פו פרסטורם, פו פרסטורם 2X
אי סווטוצ'קה פוליווטה אציטונם. 2X
ובתרגום לעברית: כמה כיף ביער יחד לטייל/ ולהשקות את הפרחים באצטון.
דימא הגיע לכלא עם שיער שופע. במשך כל השבוע הראשון שלו בכלא התנגד בעקביות להוריד את השיער. לפני שלושה לילות, לא ברור אם בעקבות עידודם של כמה מאנשי הסגל, התנפלו על דימא כמה מחבריו לתא. בתחילה הוא ניסה להתנגד, אבל אחרי שהתחילו להרביץ לו ויתר ונתן להם לגלח אותו. כשהגיע לפלוגה שלנו בכלא היה הראש שלו עירום, מלא בשריטות מכוערות, פרי התספורת מאונס. כששאלתי אותו, ענה שלא יתלונן על מה שקרה, כי ברור שלא יענישו בגלל זה אף אחד. חוץ, אולי, ממנו.
| יומני סירוב. פרק ראשון | » |
| מכתב השמיניסטים | » |
| פורומים לרגל המצב | » |
צלם תגובה
הוסף תגובה
מוזיקה