וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בכיינות או נמות

24.3.2004 / 10:05

יריב מוהר-אוחנה ממליץ ללימור לבנת להוסיף את "המאבק המזרחי בישראל" לתוכנית הלימודים האשכנזוצנטרית

אני רוצה להכריז על תנועה חדשה בישראל - "המזרחיים הבכיינים". כמו שהשחורים מפרגנים לעצמם את הניגרריות, הגיע הזמן שהמזרחים יצעקו את הבכיינות בגאווה ובהתרסה. זאת תהיה התרומה הקטנה שלי לספרו של ד"ר סמי שלום שיטרית, "המאבק המזרחי בישראל", שהוא קודם כל ספר חשוב מאין כמוהו לחשיפת העבר המושתק של המדינה. בחלומי האוטופי אני רואה אותו כספר היסטוריה שנלמד בכל תיכון בישראל, למרות הבעיות הרבות שקיימות בו ובגללן.

הספר סוקר באופן מבריק את תולדות המאבק המזרחי בארץ ובוחן את המפגש בין הציונות האירופצנטרית ליהודי המזרח עוד מראשיתו. כשהוא מדבר על המזרחים, הוא מדבר על קבוצה עם תודעה משותפת שחופפת במידה רבה את המעמד הנמוך, ומצביע על המניפולציה של הציונות, שדחקה ואיגדה את המיעוטים האתניים האלה לכדי קבוצה תרבותית אאוטסיידרית אחת, שחבריה יכלו להתקבל לכלל רק עם מחיקת התודעה המזרחית: השתכנזות. הספר מתחיל כבר בחזונם האירופי של הרצל ושאר מייסדים הרואים ביהודי המזרח איום, אם הם בכלל מתייחסים אליהם, וממשיך עד ימינו, תקופה שבה השוק החופשי מטעה לחשוב כי קיים שוויון הזדמנויות. בפועל הפריפריה נמצאת בנחיתות חינוכית-כלכלית שהדרך היחידה לצאת ממנה היא המוצא והזהות המזרחיים - אופציית הקולקטיב הפוליטי.

כדי לתת תמונת מצב עכשווית מספיק להזכיר רק כמה עובדות מדהימות: גם בשנות התשעים עדיין 45 אחוז מהמזרחים מופנים לתיכון מקצועי או חצי עיוני, רק 34 אחוז מהזכאים לבגרות הם מזרחים ומתוכם רק 30 אחוז ממשיכים ללימודים אקדמיים, כשחלקם הגדול פונה למכללות אזוריות וזוכה לתואר נפסד מבחינת שוק העבודה. כל אלו הם פירותיה של מערכת החינוך שאת דרכה התוו אנשים כמו פרופ' קארל פרנקנשטיין, שספריו הם עדיין חומרי חובה בסמינרים להכשרת מורים. המורים לעתיד יכולים ללמוד ממנו, למשל, כי "יהודי המזרח נחשלים הם, אינם מוכשרים עוד להבין את התכנים והערכים של תרבות המערב אלא בדרך החיקוי...". אולי מהסיבות הללו גם כמעט ולא מוזכרת יהדות המזרח בתוכני הלימודים, לעומת עיסוק רב בתולדות יהודי אירופה, גם לפני השואה.

סקירת התקדמות המאבק נעשית בעיקר על פי מודל של הרברט היינס, שחקר את מאבק השחורים בארצות הברית, ולפיו ארגונים רדיקליים ומיליטנטיים בדרך כלל מדוכאים במהירות, אך מפעילים "אפקטים רדיקליים" על תנועות מתונות יותר, שמחדדות את עמדותיהן ואיתן המשטר המודאג מתדיין ומתגמש. כך קושר שלום שטרית בין הפנתרים השחורים לקידומם של פוליטיקאים מזרחיים ולמרד הקלפיות ב-1977, שהעלה את הליכוד לשלטון והתגלה כאכזבה.

ל"מאבק המזרחי בישראל" יש יומרות להתמתג כספר הגות פופולרית משפיע, אך הפורמט האקדמיסטי שלו עשוי להכשיל אותו, אפילו שאין בו גודש מוגזם של לועזיוציזם. שפתו היובשנית חסרת זכר לפיוט והווירטואוזיות של שלום-שיטרית המשורר. לזכותו יצוין שבשילוב בין פרשנות לעובדות, יודע שלום שטרית מתי לתת לציטוטים לדבר בעד עצמם, כמו למשל דבריו של ראש "החלוץ" אליהו דובקין: "לגבי צפון אפריקה יש לנו ברירה ואנו צריכים להעלות רק את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. את כל השאר שייפלו מעמסה על המדינה - אין כל חובה יהודית ואין כל חובה ציונית מצידנו ומצד המדינה להעלותם ארצה". לרעתו ניתן לציין שברמה המבנית יש בו נטייה קלה לחזרות מייגעות ומיותרות.

בדומה לתיאוריה שמציג הספר על תפקידן ההיסטורי של תנועות רדיקליות כמקדמות תנועות מתונות יותר, כך נדמה שגם ד"ר שלום שיטרית הפוסט-ערס-מודרניסטי מקצין לפעמים את דיבורו רק כדי ליצור אפקט רדיקלי מהדהד על אחרים. אין ספק שמדובר בהיסטוריון חדש המתפלמס עם הנרטיב הציוני הרשמי ולכן אולי מיותר לתבוע ממנו שאיפה לאובייקטיביות מודרניסטית ישנה וטובה, אבל גם שאיפה למולטי נרטיביות לא ניכרת בו. כך למשל בולט בהיעדרו נרטיב היחסים הדו-סיטריים שבין המדכא למדוכא, שהיה כדאי להציג ולו רק כדי להראות כי הדיכוי פעל בעיקר מכיוון האשכנזים מזרחה.

לפעמים גם צורמת הדרך הקלה מדי שבה מגייס שלום שטרית עובדות מסוימות לטובת הנרטיב הפסקני שלו ולא מזכיר כלל עובדות שמפריעות לו; ובאמת חבל שלא הוזכר הדיכוי שהפעילה הציונות גם על הייקים עם קום המדינה וגם על הרוסים בימינו, ולו רק כדי להראות שהם היו הרבה פחות משמעותיים. רק בסוף, במלותיו האחרונות של הספר שמתייחסות לעתיד, ניכרת ההכרה במעמד דפוקים חדש והטרוגני יותר, זה שכולל גם רוסים ועובדים זרים בנוסף למזרחים היהודים והערבים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully