האמת צריכה להיאמר

האמת בביקורת ספרות צריכה להיאמר - לפחות כל עוד אני רואה עצמי כמבקר ספרות וכמבקר טכסטים - ואפילו אם אמת זו גורמת לי כאב מסוים בפוגעה בזיקה רבת-שנים לסופר חשוב מאוד ולידיד. הנובלה החדשה של א.ב יהושע ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", הוצאת הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד", 2004) משלימה לפי-שעה את ירידתו של הסופר המרכזי הזה ואת ההידרדרות שניכרה היטב כבר ברוב ספריו הקודמים בעשור האחרון ובמיוחד ברומאן התפל למדי על מסע בהודו. רק האווירה הנחמדה וכושר התיאור הקליל ברומאן ההיסטורי "המסע של תום האלף" חיפו על ירידה זו.

ושוב: מדוע כאב-האכזבה מול הספר הזה? כי אני אוהב הן את הסיפורת המוקדמת ביותר של "בולי" (הלוא הוא כינויו הידוע של הסופר שלפנינו), מתוך קירבת-נפש קפקאית-עגנונית, והן את סיפוריו המוקדמים-אמצעיים (כגון הסיפור הנפלא על האב ובנו וסיפור על ייאושו, אשתו, בתו) - סיפורים מוקדמים-אמצעיים שהם ריאליסטיים-פסיכולוגיים עזים כל כך. ברור כי גם השלב של הסיפורת הסמלית המופשטת בכתיבתו המוקדמת ביותר של א.ב.יהושע וגם השלב הריאליסטי-פסיכולוגי עם נטייה להפשטה קוביסטית מסוימת בסיפוריו המוקדמים-אמצעיים, תרמו תרומה מרכזית להתפתחות המודרניזם של ספרות ותרבות דור-המדינה, תוך קירבה רבה כל כך (בדומה ליצירת עמוס עוז) לשירת דור-המדינה וצעידה בנתיב שפילסה הפואטיקה של עמיחי, זך ואבידן.

אבל, יתר על כן: א.ב.יהושע חולל גם מהפך שלישי חשוב ביותר ביצירה ובסיפורת העברית של דור-המדינה (או מהפך שני, אם נחשיב את שני השלבים הנ"ל ביצירתו, זה המוקדם ביותר וזה המוקדם-אמצעי, כשלב אחד בעצם). הוא פתח פתח לקונצפטואליזם נסיוני, ואפילו לז'אנר שבין מודרניזם מאוחר ופוסטמודרניזם, ברומאנים "מר מאני" ו"מולכו", שגם הם חשובים מאוד.

עד עכשיו אמרתי מה שאמרתי רק מהבחינה הז'אנרית והסמנטית העקרונית, מבלי להתייחס לצד הסוציו-תרבותי הנרחב, כגון יחסים בין מזרחיות ומערביות, שגם הם בולטים ביותר בשלב "מאני ומולכו" ביצירתו; וגם חשיבותם של רבדים אלה היא לא מבוטלת, למרות שאני מתעניין יותר בצד הז'אנרי והסמנטי העקרוני.

כיצד, איפוא, התחוללה המפולת אצל א.ב. יהושע כיום, בשלב השלישי, הנוכחי, של יצירתו? בירור כזה הוא גם לטובת הסופר עצמו, ומעניינו של אדם כמוני, שתמך ביצירתו מתחילתה ועד אותו שלב שבו נהפך הסופר ללב הקאנון ולמרכז הקונסנסוס של התרבות הישראלית ולא היה זקוק יותר לתמיכת ביקורת ולסיוע של כתבי-עת אוונגארדיים וברנריים, וכיוצא בהם. אבל אולי ניתן עוד להשיב יוצר מרכזי זה לעצמו, למרכז המוקדם והאמצעי של הווייתו וחווייתו (אבל זה ייתכן, כנראה, רק אחרי תקופת שתיקה ואי-פרסום ארוכה, הכרחית ומבורכת מצידו). אגב, אינני חושב כי "הדימון הרע" של תעשיית הסיפורת הטבועה בחותם "הספריה החדשה" הוא האחראי לירידתו של המספר. מובן, אמנם, כי עורך טוב היה צריך לומר לבולי: הרף! אל תפרסם ספר "ריאליסטי" על אקטואליה כל שנה-שנתיים כי לא תהיה תפארתך בדרך זו! סוף-כל-סוף אין יוצר כיהושע שה המולך לעקידה מו"לית שעיקרה חגיגה פרסומתית מתמדת (חגיגה שהוא ומו"ליו רואים אותה, בוודאי בטעות, כחגיגת ניצחון), כלומר אין הוא simpleton המובל על ידי עורך-רועה כוחני לגיא אובדן-האיכויות...

יש כמה סיבות ותווי-היכר לירידת כוחו של המספר ב"שליחותו של הממונה": ראשית, צמאונו של יהושע המאוחר לאקטואליה, כלומר שאיפתו הלוהטת להתחבר אל האקטואליה הישראלית השוטפת ביותר, אינו יודע גבולות ושובע. פיגועים, פינוי גופות, עולים מרוסיה, בעלי מפעלים, מזכירות, פקידי קונסוליות ושגרירויות, מפוטרים מובטלים, כתבים וכתבות מקומונים, ויוצא בהם, כל-כולם דמויות קרטון, בלי יוצא מהכלל. אפופים באיזה מעטה סמיך של "אחוות קרטון" וגבב עיתונאי המקלקל כל חלקה טובה של הבחנות נפשיות או הגותיות, או אפילו כל קטע של תיאוריות פשוטה. משפטים תפלים בלתי-פוסקים כגון "הקונסולית מצחקקת", "אז אולי נשלח רכב", "היא דרשה את זה בגלל התוספת שבשכר", "אבל בקיצור, לוחש הממונה לקונסולית", "השליח שמופרד עתה משאר הנוסעים", "הקצין שוקע בקריאה", "חרדה משרדית אוחזת את המזכירה", "אשה כבת ארבעים נפצעה אנושות בפיגוע בשוק הירקות", "זה תכסיס להעלות את גובה הפיצויים" וכן הלאה וכן הלאה – עברית עצית של שפת עיתון וטלוויזיה במירעם השטוח (ואין זו שפה עיתונאית מבריקה של כתבים כשרוניים כיגאל סרנה, ארי שביט או גדעון לוי, ואני מזכיר כאן גם את שמו של לוי מבלי להזדהות עם סיפור-העל שהוא דבק בו). אכן, משהו גרוע, משהו מאוד לא-טוב, קרה ליהושע המאוחר כפרוזאיקן, אם מימטיקה ורטוריקה של כל כתבה עיתונאית מבריקה או אפילו בינונית ומעלה, עולה כמה מונים על רקמת הפרוזה של הרומן הנוכחי שלו (אלא אם כן לפנינו תרגיל פארודי מכוון על שקיעת רומאן ביוון של עיתונאות גדושת-פרטים-עד-תפלה).

שנית, עניינו של יהושע המאוחר בשפע פרטים תפלים-בעליל הוא בעוכריו בכל מקרה, גם בלי קשר הכרחי לאקטואליה הישראלית. כבר לגבי "השיבה מהודו" טענתי כי גיבוריו מתעניינים יותר מדי במחירו של כל כריך דהוי בכל מזנון של כל שדה תעופה וגם במראהו של כל כריך ובמחירו של כל וילון. אומר כאן משהו פאראדוכסאלי לכאורה: סקרנות זו נעשתה לרועץ לפרוזאיקן שלפנינו! אמנם תשומת-הלב לפרטים היא בוודאי תכונה טובה עבור מספר ריאליסטי (ויהושע המאוחר בוודאי שואף ליהפך לריאליסטן,אם כי לריאליסטן המלווה בהילה של סימבוליות של "המצב הישראלי"). אבל אין אצלו כעת לא תיאור נטורליסטי ולא צירוף ריאליסטי סמלי באמת, אפילו לא במובן אלגורי מוגבל כלשהו (שגם אליו איננו מגיע למעשה), ובוודאי לא במובן של ראייה זוהרת ו/או אפלה של נקודות-צומת של משמעות וחשיבות בעולם הפיסי והחברתי, שאינן טובלות באקטואליה בנאלית (כלומר הוא רחוק עתה מאותן נקודות-צומת של תיאור ומשמעות מהסוג שמדברים עליו בהקשר של ריאליזם ומימזיס לוקאץ' ואאורבך - וגם ג'יימסון בהקשר של קונראד).

ואילו כאן, ב"שליחותו של הממונה", הכל מ