ב"אני רובוט", חוזר לשמחתנו ויל סמית מחרפת ההמשכים ל"בחורים רעים" ו"גברים בשחור", ומהכבדות של "עלי", כדי לעשות היטב את מה שהוא יודע קיק אסס, עם קורטוב הומור וקצת עירום בלתי מזיק. סמית מגלם ב"אני רובוט" - מותחן האקשן/מד"ב התורן - את דל ספונר, בלש במשטרת שיקגו של 2035. אל מול חיבתו של ספונר לווינטאג' דמוי נעלי "אולסטאר", נמצאת טכנולוגיה מתקדמת, בה רובוטים הם חלק אינטגרלי מחיי היומיום של בני האדם. המועד הוא לא רחוק, ונפלאות הצריכה מאפשרות לכולנו נוחות ביתית בדמות רובוט, הוא המשרת החדש. כמו המקסיקנים והסינים שגונבים לאמריקנים את העבודות (או התאילנדים לנו, כי אנחנו מתים לעבוד בקטיף בעמק הירדן, 42 מעלות בצל), כך הרובוטים החליפו אותנו בעבודות השחורות, מפועלי ייצור ועד ברמנים (דמיינו לא לשמוע יותר "אחי" מברמן. נהדר, לא?).
בעוד האנושות סומכת על הרובוטים, המיוצרים בקונצרן ענק הנקרא USR, ספונר מתעקש לחשוד בהם ולנבא נבואות שחורות על קונפליקט בלתי נמנע ביחסי האדם-רובוט. התאבדותו של אלפרד לאנינג, המדען שהגה את "שלושת חוקי הרובוטיקה", מביאה את ספונר לטעון כי מדובר ברצח על ידי רובוט. ספונר חושד ב'סאני', רובוט מהזן המשוכלל ביותר, המתגלה כאבטיפוס לרובוט עם רגשות אנושיים, וכזה שמסוגל לעקוף את מעגל 'שלושת החוקים'. יחד עם סוזאן קאלווין (בריג'יט מוינאהן), פסיכולוגית רובוטים, הוא מנסה לעצור את המהפכה המתקרבת על פני האדם (ברכות ליוצרים על ההימנעות הנדירה ממתח מיני מיותר בין הדמויות).
נפלאות הצריכה
"אני, רובוט" נוצר כסיפור על ידי התסריטאי ג'ף וינטאר, אשר חבר לבמאי אלכס פרויאס לטובת קידום הפרויקט. לאחר שפרויאס השיג זכויות לשימוש בסיפורי גדול סופרי המד"ב, אייזק אסימוב, קיבלו השניים אור ירוק מפוקס ויצאו לדרך. התוצאה עושה כבוד לויל סמית, להוליווד, לאסימוב וגם לכם. האולפנים הצמידו לסרט את התסריטאי עקיבא גולדסמן ("נפלאות התבונה"), כנראה בעיקר לטובת פיתוח הפן האנושי, וכדי לעשות מסמית את מה שעשה מראסל קרואו פרנואיד המשתלב בקלילות ברצף אירועים סוחף.
בבסיס הסיפור, שכמוהו קיבלנו מהוליווד לא מעט (השתלטות אינטיליגנציה מלאכותית על האנושות, ע"ע "מטריקס", "שליחות קטלנית" ועוד), ניתן לשים לב להקבלה מעניינת בין USR, יצרן הרובוטים המונופוליסט, שמנכ"לו הוא האיש העשיר בעולם, לבין הבסט פרנד שלנו מסיאטל, מיקרוסופט, עם הבחור הממושקף שגם עשה כמה ג'ובות. גם המנכ"ל לורנס רוברטסון (ברוס גרינווד), כמו ביל גייטס, משוכנע ש"מחפשים אותו" סתם וכי הוא קדוש תמים. וכמו שמופיעים לכם פעם בדקה "עדכונים אוטומטיים" מהרשת ל-windows שלכם, כך מתחברים הרובוטים שלו מבית הלקוח לעדכונים מ-USR. אז מה הפלא שויל, כמונו, כל כך חשדן?
גם שני קוראי אסימוב, איתם הלכתי לסרט, נהנו ונתנו חותמת כשרות הסרט (המבוסס "קלות" על אסימוב) נאמן למקור הבסיסי: שלושת חוקי הרובוטיקה, הדיון הפילוסופי באדם מול מכונה וב"רדיקלים החופשיים" (שמכונים בסרט Ghosts), שמבשרים על אי היכולת למנוע סיקוונסים של נפילת החוקים ומאבקי כוח אימתנים. זהו מוטיב חוזר אצל וינטאר, אשר ביסס עליו גם את סרט האנימציה "פיינל פנטזי". בין לבין, נרשמו גם הומאז'ים מבורכים ל"מלחמת הכוכבים", כאלה שיכולים רק לעשות כבוד ללוקאס.
מאיפה משתין הרובוט
לאור הקיץ המשמים שעובר עלינו בגזרת הבלוקבטסרס, יצאתי מאושר מ"אני רובוט", שאחרי ספיידרמן 2, הוא סרט הקיץ הטוב ביותר של 2004 (עד כה). עבודת המצלמה והאפקטים שבו, מזכירים את פריצת הדרך במטריקס (עם "זמן הקליע"), כאן האלמנט החדשני הוא סיבובי מצלמה שטרם נראו, במהירות ובזוויות מפתיעות המזכירות טיול על רכבת הרים אימתנית (עוד ניצחון ל-WETA של פיטר ג'קסון).
על אף שויל סמית, תמיד יעיל, ובוודאי ככוכב אקשן (קו?ל כהרגלו, ומספק הפוגות קומיות קולעות), את ההצגה גונב לו ללא ספק סאני. הרובוט כחול העיניים הוא דמות מרגשת ומעוררת אמפתיה. כבר בשלב מוקדם, מפסיקים להתפעל מהטכנולוגיה (המדהימה) שהנפישה אותו, ומתרכזים בדמות. סאני מראה להיילי ג'ואל אוסמונט המעצבן מאיפה משתין הרובוט. מאז "בלייד ראנר" לא נראו רגשות מכניים יפים כל כך (אפילו לא "אסטה לה ויסטה, בייבי" המונומנטלי). אלן טודיאק, המגלם את סאני, נדרש לעבודה דומה לזו של אנדי סירקיס (גולום), ומצטרף לזן החדש של השחקנים, שהאגו שלהם מאפשר להם להתעלם מהעובדה שהם בלו סקרין מהלך ופרצופם אינו זוכה לחשיפה. סכנה עתידית, אולי, לאור משחקם המרשים של גולום המשוסע וסאני מלא הרגש, היא ביצירת סרטים שיוותרו על כוכבים בשר ודם, ויסתפקו בסאניים וגולומים בלבד. אבל לנו לא אכפת, כי "אני רובוט" גדוש בהמון פאן, אקשן סוחף, חופן אפקטים, ויל סמית וסאני, כל מה שעושה סרט קיץ מושלם. סאני, one so true, we love you.