הצד האפל של חליפת הירח

ילד ישראלי ואוהב מוזיקה בשנות השמונים מרגיש די מנוכר מהעולם. הוא הולך להופעות של כוורת, יוריתמיקס, טינה טרנר. פארק הירקון רוקע ברגליים, אבל הוא בשלו , מרגיש מנוכר. באותו זמן מבצבצת לה בגל"צ ובערוץ הטלויזיה היחיד להקה מוזרה עם שם מוזר, טוקסידומון. וואט דה פאק? למרות שהילד הפצפון כבר שמע גל חדש מסונתז, טוקסידומון נשמעו לו מתוחכמים ומאתגרים יותר ממה שהכיר, ובמיוחד נשמעו כהמחשה של רגשותיו המנוכרים כלפי העולם. המוזיקה שלהם לא רצתה להתיידד עם אף אחד. הלהקה נוגנה בעקביות, כי היא עמדה לסיים בישראל את סיבוב ההופעות שלה, ממש אחרי שיצא אלבומה האחרון , "you" ב-87'. הילדון המוטרד הולך כמהופנט לסינרמה בת"א, ומוצא עצמו לראשונה מוקף בלובשי טריינינגים וחולצות טריקו שחורות, ביניהם כמה ילדים אולטרה-קולים עם חולצות של ניק קייב. "היי", הוא חושב לעצמו כבר אז, "אבל אני אהבתי את ניק קייב לפניו?! ובבית הספר שלי הילדים הקולים אוהבים רק את טיפאני ודבי גיבסון, רק אני מכיר את ניק קייב!".

כמה אופייני, הא? נו, הפתעה, הילד הזה הוא אני. לא בטוח שטוקסידומון הייתה כל כך משמעותית בעולם שמחוץ לישראל ות"א. בטוח שבתור ילד, ההופעה שלהם נתנה לי זפטה כל כך מצלצלת לפנים, שהתקשיתי להתאושש ממנה, לפחות עד שהגיע בסוף אותה שנה לארץ איגי פופ. על הבמה עמד סטיבן בראון. חלק מהזמן הוא הפעיל מכונת תופים, ואז הוא שר בניו-וויבית אייטיזית קרה וטיפוסית (סוג של שירה מלאת פאתוס ומילים שנעות בין הביזאר לדכאון לאפל). ואז הוא ניגן בסקסופון בשיא הכוח. בליין אל רנינג'ר שר וניגן בוויולה. פיטר פרינסיפל הבאסיסט ניגן ריפים שהזכירו לי את להקת ג'פאן, ונראה כאילו עוד שניה הוא ירצח את הקהל הישראלי האוהב הזה. וברוס גדולדיג לא ניגן על כלום. הוא היה עסוק בהקרנת סרטי וידאו, טיפוס על חבל, עשיית סלטות באויר והבערת כל מיני חפצים, תוך שהוא כמעט שורף את עצמו. עם כל הארטיות והשכלתנות שהמופע של טוקסידומון שידר, גדולדיג יצר את התחושה שיש פה סכנה של רוק-אנ'-רול. שכל שניה משהו מפחיד יכול לקרות. היה שם גם מתופף חי, שפירק את האמ-אמ-אמא של המערכת, והמיזוג בינו לבין מה שהרגיש מיידית כאלקטרוניקה,עוד לפני שממש קראו לזה ככה, היה אגרוף מוזיקלי שהותיר אותי המום.

בראון ורנינג'ר הכירו כסטודנטים למוזיקה אלקטרונית בקולג' בסן פרנסיסקו של 1977, וכמו שכמה מגדולי הג'אזיסטים האמריקאים חיפשו את עצמם לפניהם בצרפת, כך גם הם מצאו השראה גדולה יותר לניו-וייב האוונגארדי שלהם באירופה, ובעיקר בבריסל, שהפכה לבסיס הלהקה. הם היו מצד אחד בני דודים מוזיקליים של באוהאוס, קברט וולטייר והקיור. מצד שני הם הטמיעו וקידשו את ברטולד ברכט וקורט ווייל. אלבומם הראשון, "Half Mute", יצא ב-1980 בחברת התקליטים של הרכב דומה, הרזידנטס, והיה הפרוטוטייפ לכל מה שתעשה טוקיסדומון בהמשך. הייתה בו אלקטרוניקה ניו-וייבית מוקדמת, ג'אז חופשי, אלמנטים קברטיים, פופ והרפתקנות מנוכרת וחפויית ראש. האלבום הבא, "Desire" מ-81', הוקלט בלונדון ולחלוטין הקדים את זמנו. האלקטרוניקה שלו נשמעת קצת פרימיטיבית ביחס לאמצעים המודרנים, אבל היא ללא ספק הייתה הדבר עצמו, לפני שמישהו ידע להגדיר אותו. אם שנים אח"כ באו אייקונים כמו האורב, אייר, קיי.אל.אף ואחרים וידעו להוציא ממנה את הצ'יל-אאוט, הרי שלטוקסידומון לא הייתה רגיעה. המקצבים האלקטרוניים שלהם תמיד היו מלווים בתחושת מועקה. לא תמצאו שם אמביינט אמיתי, כי תמיד נשמע שאיזה מנהל מוסד לחולי נפש רודף אחרי הזמר או הסקסופוניסט. ואם בזמרים עסקינן, למרות הזיווג המיסתורי והקסום בין בראון לרנינג'ר, זה היה הזמר היפני-אמריקאי ווינסטון טונג, שגנב את ההצגה. טונג, מין גווין פריידיי פוגש את דייויד סילביאן, הוציא באלבום הסולו שלו מ-85' את בלדת הסינתים "Reports From The Heart", שהוכתרה, במידה לא מועטה של צדק, כ"שיר העצוב ביותר בעולם". טונג נעלם אחרי התקליט "מלחמות קדושות" באותה שנה לבלי שוב, וזה שברון בפני עצמו. הוא ובראון שרו יחד את "In A Manner Of Speaking". ובשתיים מהופעות האייטיז שלהם בארץ, שר אותו איתם בביצוע מרגש גם יהודה פוליקר.

אבל הקשר הישראלי המרכזי של טוקסידומון היה מינימל קומפקט. דרכי שתי הלהקות הצטלבו לא פעם. הם ניגנו ושרו יחד בפסקול "Fuck Your Dreams This Is Heaven" – סרט וידאו מ-87' בכיכובו של בראון, בו ביצעו, ביו השאר, קאוורים לולווט אנדרגראונד, סיד בארט וג'פרסון איירפליין. חברי טוקסידומון כיכבו גם כנגנים בתקליטיהם של דמויות אייטיז כפופות-גב אחרות, כמו דורותי קולום, אנה דומינו וניקי מונו. בקריירת הסולו של רנינג'ר, שלא נפסקה עד היום, נכללת קלאסיקת הגל-החדש "Birthday Song" מ-84', ובראון טיפל ברגישות מנתצת לב, בשיריו של זמר סן-רמו המנוח, לואיג'י טנקו, בתקליט "Brown Plays Tenco" ב-87'.

כך שיש משהו נעים בגיוסם של מעריצים שגדלו על הדברים האלה לאלבום האיחוד הטרי יחסית שלהם. די.ג'יי הל, מנהל "ג'יגולו"- לייבל האלקטרו הכי מזוהה של ימינו, כבר הפיק להם רמיקסים וקטע בתקליט החדש. האזנה מחודשת לאלבומיהם הראשונים מעוררת מחשבות על פוסט-רוק וטורטויז בפרט, וג'ון מקינטייר מאותה להקה גם משתתף בו. כמו גם ג'ורימן וטארווטר. אז האם חוסר ההייפ סביב
"Cabin In The Sky" החדש נובע מכך שבעצם אף פעם לא היה סביב הלהקה הזאת דיבור מחוץ לישראל, או שמא זה מכיוון שהקאמבק של טוקיסדומון נעשה בצניעות אין קץ? מה שבטוח - מדובר באלבום מכובד ביותר. זה לא קאמבק פתטי, אלא פשוט אותם אנשים שרוקחים את אותו מתכון שהם טובים בו. הקברט, האלקטרוניקה, הג'אזיות, האופל. לא משהו שייתן לכם זפטה, אבל כרטיס כניסה מוצלח לעולם הישן. בחמישי בזאפה ובשישי בבארבי, שניהם בת"א, יעלה ההרכב הקלאסי והמאוחד של הלהקה, מינוס טונג, ויראה אם עדיין יש להם את זה.

טוקסידומון יופיעו ביום חמישי, 30.9 בזאפה בתל אביב, וביום שישי, 1.10, בבארבי בתל אביב