הקיץ האחרון

מדהים. אחרי כמה שנים טובות לקולנוע הישראלי דומה כי כבר שכחנו מה השניא עלינו את הז'אנר מלכתחילה: המשחק המאולץ; תנועות המצלמה האינפנטליות, הלא מקצועיות; הקלישאות הנבובות – כל אלה, כך נותר היה לקוות, יישארו זיכרון רחוק בעולם ייצוגים שידע את "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות" ודומיהם. הסרט "סיפור קיץ" מעורר נוסטלגיה. לא במובן אליו התכוונו יוצריו, אלא במובן בו הוא מזכיר את אותה מבוכה קולנועית שהיה הקולנוע הישראלי בצד הלא נכון של שנות האלפיים.

מעשה בגל (קוסטה קפלן הבינוני), ילד כל-ישראלי באחד המושבים שליד חיפה, המתאהב בחיה (איה קורן היפהפייה), צעירה חולת לב המסוגרת בביתה ומתכתבת עם חיילים כדי להפיג את הבדידות. השנה היא שנת 82', ומלחמת לבנון – אז עוד בחיתוליה – מתפקדת כחומר רקע וכמתאבן לעלילה.

על פניו – ממתק נוסטלגי. בפועל, הטיפול בכל החומרים העדינים והמורכבים האלה חוטא לכל קלישאה אפשרית, וגולש מהר מאוד לבנאליה מביכה. לעזאזל, אפילו השמות של הדמויות נתקעו בשלב הסימבוליזם הזול (חיה לבטוב, למשל, היא חולת לב בכרוניקה של מוות ידוע מראש).

ראשית, אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של ז'אנר "הקטין והגבירה", שנציגו הבולט בקולנוע הישראלי היה "אלכס חולה אהבה". כמעט תמיד מדובר בפנטזיה גברית מז'אנר הנחות ביותר, שהבמאי סוחב איתו מתקופת החביון ופולט על המסך באותה ילדותיות שאפיינה אותו אז. אם ב"אלכס" עוד היה טיפול מרתק בשנות החמישים הטעונות, הרי שכאן לרומן הפתטי הזה בין גל לחיה אין שמץ של צידוק מוסרי. השוביניזם המשעמם של הבמאי מאלץ את הצופים להתמודד עם שוטים ארוכים של היצמדות לגופה (המושלם) של איה קורן, משל היו אלה צילומי אופנה זולים במיוחד (או סרטים של יהודה ברקן), ולא סרט שנעשה ב-2004. בכלל, דמויות הנשים של הבמאי והכותב, שמואל פלג חיימוביץ', מתאפיינות בעומק של קרטון ביצוע. יש את ה"אמא", שלא עושה כלום חוץ מלחייך חיוכים אימהיים; יש ילדה צפונית מעיקה שעסוקה רק בפן; יש אם שכולה (תיקי דיין באחת הטעויות הגדולות ביותר בקריירה שלה) שעסוקה רק בשכול. למען השם, אפילו בסרטים של אורי זוהר היה לנשים אופי מורכב יותר.

אבל הפלופ הגדול ביותר נרשם בכל הנוגע לעיסוק במלחמת לבנון – אחת המלחמות הקטסטרופליות ביותר בתולדות ישראל, וללא ספק נקודת מפנה פוליטית. סרבנות, עריקות, שכול, צדקת הדרך – אלו הם החומרים מהם יצוקה הישראליות המיוסרת שלנו, אך בסרט הם סתם פיסות רקע לא מטופלות, שמובאות בפני הצופים ללא שמץ של ביקורת על אותה תמימות עיוורת של אז ("הם ייכנסו 40 קילומטר ואז יצאו").

חיה לבטוב, למשל, מסרבת לדבר עם גואטה, שערק כדי להציל את המשק שלו מקריסה כלכלית. "לא מדברת עם עריקים", היא מטיחה בו. "אני לא עריק, אני סרבן מצפון", הוא מפטיר באדישות, לא מפרט ולא מסביר. "אתה פחדן", היא משיבה, משל היתה גדעון עזרא. הדיאלוג הזה מוגש ללא אירוניה וללא שמץ מודעות עצמית, כאילו לא פירקנו כבר את הנרטיב הציוני בסוף שנות התשעים. זה לא סתם טקסט מחורבן וקלישאתי, אלא פשוט משעמם ומביך. והוא לא היחיד. המכתבים של חיה והחיילים שלה הם מופת של ארכאיות בלתי נסבלת, ואין מימד אחד שבו הסרט מצליח לגלוש מעבר לבנאלי.

למעשה, ככל שחושבים על זה, הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על "סיפור קיץ" זה שרואים בו את הציצים של איה קורן. אך יפים ככל שיהיו – ותהיה הסיטואציה בה הם נחשפים מאולצת ככל שתהיה – הם פשוט לא שווים שעתיים של סבל.

"סיפור קיץ", שמואל פלג חיימוביץ'