וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

צפצפה ארצישראלית מצויה

30.11.2004 / 11:09

מעוז דגני הקשיב לאלבומים החצי אפויים של קבוצת קלצונה, ולנציגות הבינלאומית הראשונה של גלברט

בשעה טובה! לאחרונה בא לעולם לייבל חדש, העונה לשם קלצונה, בן לחברי ההרכב תרגיל המאוורר. האמת, הנ"ל מתכחשים להגדרתם כלייבל – השם קלצונה הוא בעיקר תירוץ לעשות מסיבות ביחד או לקבל כותרות במגזינים פופולריים כמו זה שלפניכם. מבין השלישייה, הידוע (הכל יחסי) הוא דיגיטל_מי, שהקליט באק-דאק והיה חבר של בינום ניוטון בטלמעתק, ואיתו גם יפתח דור וזוהר קרפ. כדי לציין בקול תרועה רמה את קיומם, הם הוציאו שלושה אלבומים ראשונים (וראשוניים), ואף יפנקו אתכם במסיבת השקה במוצ"ש הקרוב (4.12.04) בג'ה פן. באתר שלהם הם מדגישים שהם פה בשביל המוזיקה, מה שאולי מסביר את העטיפות המינימליסטיות ואת הקומוניקטים המקושקשים – המצער הוא שחוסר ההשקעה זולג קצת יותר מדי חזק לתוך האלבומים, ולא תמיד לחיוב.

תרמתי בבית

המעניין, בשל וטעים מהשלושה הוא "לא למאכל", אלבומו של אבוצליל (הלא הוא יפתח דור). אבוצליל משתמש בעיקר במקצבי היפ-הופ, וסורג עליהם מלודיות רכות עם פעמונים, סינתים וצפצופים שונים, וגם תורם במו ידיו כמה כלי נגינה. גם בפעמים הבודדות בהן שומעים קול אנושי, אבוצליל לא מציג אותו בשירה (או דיבור) אלא משתמש בו כסאונד נוסף במעטפת. המלודיות באלבום נעימות ומגוונות, וברגעי השיא הן גם מצליחות לגעת, למשל בקטע הפתיחה "תולדות הסינוס", שמצטיין גם בגיטרות יפות. הקטע הזה ממחיש תופעה מעניינת שחוזרת ברוב האלבום – אבוצליל שם כמעט תמיד את התופים הכבדים בקדמת הרמקולים, ונותן לצלילים האחרים להימרח מאחוריו. האפקט שנוצר הוא שבמחשבה לאחור, האלבום נתפס כמינימליסטי מאוד, למרות שהאזנה דקדקנית חושפת שכבות לא מעטות של כלים וצלילים. עוד בולטים באלבום: "מחשבנים לי", מין דראם-אנ'-בייס איטי והזוי, ו"ציפור בכלוב", עם סימפולים של הציפור המצויירת טויטי.

אבוצליל, "לא למאכל"

ללעוס ואז לבלוע

כמו רוב האמנים המקליטים, גם הקלצונאיסטים בורחים מהגדרות ז'אנריסטיות. עם זאת, השם המלא של האלבום של דיגיטל_מי, "הא! ניסיונות סמפלר, מחשב ומיקרופון" מבהיר די טוב מה מצפה לכם – לא רק באיזה כלים השתמשו, אלא גם מה רמת הגימור של הקטעים. דיגיטל_מי רקח מקצבי היפ הופ מעניינים במידה גם אם לא חתרניים, שהמאפיין המיידי ביותר שלהם הוא הסאונד הישיר והפשטני של התופים המסומפלים. על המיקרופון הוא שם חברים כמו סגול 59, נתי אורנן (גוטל בוטל) ושותפיו לתרגיל המאוורר, שהקליטו קטעי ראפ עם כוונות טובות (נגד תרבות הרייטינג והצריכה) אבל עם פלואו בינוני. למרות הראפ, ההיפ הופ של דיגיטל_מי מתכתב עם הגזרה ההזויה יותר של הז'אנר, כמו קולדקט למשל. הפתיחה מזכירה את האינטרו-אים האהובים על טרנטייבליסטים, ע"ע "Best Foot Forward" של די.ג'יי שאדו – ומעניין לשמוע את הרעיונות האלה מנוגנים על סיקוונסר ולא על פטיפונים. הבעיה, כאמור, היא שהאלבום ככלל וגם רוב הקטעים בפרט נשמעים כמו ניסיונות, ולא כמו חומר לעוס היטב.

דיגיטל_מי, "הא! ניסיונות סמפלר, מחשב ומיקרופון"

sheen-shitof

בהנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady

חי בהכחשה

אם הניסיונות של דיגיטל_מי ב"הא!" היו מעניינים מספיק בשביל האזנות חוזרות, אז האקספרימנטליזם המופרז שהוא קיבץ ב"The Denied Years" היה מעבר למה שאני יכול לסבול, שלא לדבר על שכניי למשרד. הקטעים הקצרים (25 ב-45 דקות) מיוחסים לאלקטרו בבלי, הנד-האוס סורפרייז (H2S) ודיגיטל_מי, אבל מאחורי כל הכינויים האלה מסתתר בעצם איש אחד עם סמפלר - שי ליברובסקי (לעיתים בשותפות עם אחרים). אה, וגם רובוט אחד, הלא הוא "הרובוט של טלמעתק", הקמיע והחבר השלישי בהרכב בעל אותו שם. באלבום הזה אסף דיגיטל שאריות ממספר אלבומים שלעולם לא יצאו, ובאופן אישי אני יכול להבין למה הם לא יצאו, ולמה שי מכחיש את השנים הללו.

הסאונד הסמפלרי הוא הדומיננטי גם פה, עם מקצבים יותר שבורים ומעניינים (שניתן לשייך אותם לאלקטרו, דראם-אנ'-בייס והיפ הופ, אבל לא חייבים), רק שהפעם הוא מלווה בצפצופים שלקוחים ממשחקי מחשב ישנים, סאונדים אלקטרוניים כואבים וסימפולים מסרטי מדע בדיוני ישנים. כמו אצל אבו-צליל, גם פה הקול האנושי מציץ לפעמים ככלי נגינה, אבל הוא שייך דווקא לריתם סקשן ולא למלודיה. לפרקים הוא כמעט נשמע כמו Octant (עוד הרכב שקרוי על שם רובוט שחבר בו), אבל ההימנעות ממלודיות מבדילה ביניהם. בסך הכל, האלבום לא חף מעניין, אבל התזזיתיות שלו, עודף הצפצופים, הקטעים הקצרים מכדי ליצור מחויבות והמחסור במלודיה הופך אותו לקשה מאוד להאזנה. הסימפול בקטע 9 אומר "הפעולות שלנו נשלטות על ידי מחשבים אלקטרוניים, לא על ידי רגשות אנושיים", וחבל.

אמנים שונים, "The Denied Years"

צעצוע של סידור

כאילו שהאלבומים של קלצונה זה לא מספיק צפצופים לשבוע אחד, הפילו עלי גם את גלברט. זה דווקא בסדר – אני מאוד אוהב את היצירתיות וההומור שלו, זה תמיד מאתגר לנסות לזהות באלבומים שלו את צעצועי הילדות שלי, ואני גם מעריך את הטעם שלו בנשים. הקולקטיב האלטרנטיבי האמריקאי Standard Oil Records החל להוציא אוספים, בהם מופיע אמן מהקולקטיב, עם מספר מצומצם של אמנים אחרים שבחר בעצמו, ובמסגרת זו גלברט שלח שבעה קטעים חדשים לאוסף הראשון, "Porky Pig". רוב הקטעים מציגים מלודיות פופ-רוק מתקתקות המנוגנות על צעצועים ומכשירים אלקטרוניים, כמו "My Drum Kit", אבל יש גם את "Microchip Your Dog", סוג של מוזיקה תעשייתית עם קולות של עיזים וכלבים, ואפילו את "6ip" שנשמע כמו הפיקסיז עם אורגנית קאסיו. אם עוד לא השתכנעתם על האלבום, אני אשמח לספר שהאמנים האחרים באלבום נותנים וריאציות מוצלחות על אותה תמה - דן דיקון, שערך את האוסף, בגרסה הדרמטית (ולפעמים בגווני הפולקה), ואהבתי במיוחד את "Mr. Big Stuff"; "Big City Orchestra" בגרסת האבודים בחלל; ו-"Bran Flakes", המוצלח מהארבעה, בקטעים שנעים מברייקביט לפסקול סרט בלש. כדאי שתזדרזו – בארץ יש רק 75 עותקים מתוך 500 שהודפסו. לי יש את 113, אם מישהו רוצה להחליף.

אמנים שונים, "Poky Pig" (סטנדרד אויל)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully