פראבדה

אף על פי שהמושג קומוניזם הוא אחת הקללות החביבות על אביגדור ליברמן, אין שם קומוניסטי יותר מהשם שבחר לספר החדש שלו - "האמת שלי". האמת כמשהו טוטאלי. כוחו של הרגל. כבר במבט כללי ניכר על "האמת שלי" שזהו ספר מוזר (הוצאת מעריב ככל הנראה שואפת להתמקצע בתחום, אחרי שהוציאה לאחרונה את "ערפאת ומלחמתו בישראל", כתב שימצה סהרורי של פרופסור לונדוני-יהודי בשם אפרים קראש).

האמת של ליברמן מוגשת בספר שמורכב מפרקים לא קוהרנטיים: הוא נפתח בהגות, ממשיך בחלק ביוגרפי, מעניין למדי, שכתב יאן גלפרין על המחבר עצמו, לקראת הסוף מצורפים לספר גם מבחר נאומים בנושאים שונים של ליברמן (כולל הפתיח "ערב טוב"), ואז, לפתע, משובץ גם ראיון שנתן ליברמן ל"מעריב"; הבליל האידיאולוגי מסתיים כפי שהתחיל – בסוף הספר ממשיך ליברמן בתוכנית הפוליטית שנובעת ממשנתו. הספר ערוך אם כן באופן תמוה משהו, אבל ליברמן, יאמר לזכותו, מעולם לא חשש להיות חריג. עצם הוצאת הספר, מבלי להידרש לתוכנו, מהווה חידוש בנוף הפוליטי, נוף שמורכב מפוליטיקאים שלא רק שלא טורחים לגבש משנה סדורה, אלא ספק אם אי פעם בכלל קראו משהו בכתב, למעט עיתונים זאת אומרת.

אלא שניכר שליברמן התרגש למדי מהחידוש שיצר. לכן בחר לעטר את משנתו בציטטות וסימוכין מהוגי דעות רבים. רק חבל שלא תמיד הקפיד על הקשר בין הציטוטים לטענותיו, כשיש לציין שהקשר הרופף הוא עוד המקרה הטוב – ישנם מקרים בהם הציטטות שליברמן מביא בכלל סותרות את מה שהוא טוען. כך, למשל, כשליברמן מצביע על כך שהבעיה העיקרית של העם היהודי היא לא המאבק מול הערבים אלא ההתבוללות בתפוצות, הוא מדגיש שהוא עצמו נגד הפרדת הלאום מהדת. לשם כך הוא נשען על ציטוט של רבי יהודה הלוי מתוך ספרו "הכוזרי" - "אין לך אומה אלא בתורתה". רק שלמעשה, הלוי התכוון דווקא להפרדת הלאום מהדת, כלומר יהודי הוא כל מי שמאמין בתורת ישראל ללא קשר ללאומיותו או למוצאו הביולוגי.

גם אם ניתן להניח שמרבית חברי מרכז הליכוד ממילא לא יבחינו בפרדוקס, קשה להסביר מדוע בחר ליברמן לצטט דווקא הוגה שסותר את דעותיו, אלא אם כן ליברמן עצמו לא הבין את יהודה הלוי.

באופן דומה קובע ליברמן כי מאז מותם של "מרטין בובר, ישעיהו לייבוביץ וישראל אלדד נעלם למעשה כליל הצד הפילוסופי העמוק של הזהות היהודית והישראלית". אולם הוא לא טורח להבהיר מה טיב הקשר בין השלושה ומדוע בחר להתהדר דווקא בשלושת השמות האלו. זה נשמע יותר כ"ניים דרופינג" אינטלקטואלי של ליברמן ופחות כמי שהעלה את שמותיהם לדיון בספרו לאחר שבאמת עסק במשנה המורכבת של השלושה.

אבל הספר מעניין לא רק כשעשוע למציאת טעויות. ב"האמת שלי" ליברמן מעלה מספר טענות אלטרנטיביות ורעננות לתפיסת השיח הפוליטי בישראל. ראשית, הוא טוען שהחברה הישראלית חדלה להצביע ברובה למפלגות הגדולות לא משום שהיא מתפוררת לקבוצות משנה תרבותיות, אלא דווקא מפני שהמפלגות הגדולות מטשטשות את האידיאולוגיה שלהן. כלומר, בניגוד למנטרה הקובעת של כל יועצי הבחירות ומשרדי הפירסום, העובדה שראשי הליכוד והעבודה בוחרים להכביר סיסמאות על פני טיעונים מורכבים רק מרתיעה ולא מוסיפה בוחרים. למרות הטענה הלא טלוויזיונית הזאת של ליברמן, ייתכן שזה שווה ניסוי.

בכלל, ליברמן אינו מקבל את הקביעה שכדי להקטין את הקיטוב יש להמעיט בחילוקי דעות, אלא מציע לחדד את הויכוח משום שהויכוח יחזיר את האיכפתיות לאזרחים. אין ספק שסלידתו מהמשטר הבולשביקי נוכחת בטיעונו זה, אם כי מבחינה פוליטית החידוש אצל ליברמן טמון בשורה התחתונה: בסופו של הוויכוח הוא יעדיף אחדות בין היהודים על פני השטחים. לעומת שאר הפוליטיקאים שמבליטים את ההיבט הדמוגרפי, הביטחוני, הכלכלי או המוסרי ברצון לוותר על הכיבוש – ליברמן מציע זאת בהקשר אחר, של אחדות פנים יהודית.

בנקודה זו הולך הספר ומניח, תרשמו לפניכם, את היסודות ליום בו אביגדור ליברמן עשוי להוליך את השמאל הציוני דווקא. כי בסופו של דבר ליברמן אומנם נשען על ז'בוטינסקי, מציע עיקרון ברור של עליונות צבאית על פני הפלסטינים ומדינות ערב, ובעיקר אינו נרתע מהצעות לאיים על מצרים ואיראן בכל פעם שמחוגי השעון משלימים סיבוב, אבל התרגום הסופי של דבריו הוא מוכנות לפשרה טריטוריאלית ואפילו ויתור על שטחים בתוך ישראל (כלומר, כל עוד יושב בהם רוב ערבי כמו בגליל).

ליברמן מציע בעצם ישראל דמוקרטית, ליברלית, עם זיקה יהודית לא חרדית, תוך השתלבות, המבוססת על כוח הרתעה, במרחב המזרח תיכוני המדיני. זה לא רחוק בהרבה מתפיסת השלום הכוחנית של אהוד ברק, וליברמן אפילו אדם מנומס יותר (שגם כתב ספר).