קלרה הקלושה

לא יודע מה איתכם, אבל אני נכנס לאתרי שואה ביראת קודש: מחנות ריכוז באירופה, יד ושם, סרטי מלחמת העולם השניה בקולנוע – כולם זוכים אצלי מיידית ליחס שונה, כמעט מקודש. אני מתייחס באופן דומה ליצירות אמנות העוסקות בשואה. אבל לפעמים אני נתקל בדיסוננס אכזרי בין היחס שלי לאתרים ויצירות כאלו והאיכות האמיתית שלהם.

בכניסה למחנה הריכוז בנוינגמה, ליד המבורג, יש שני פסלים, האחד של אובליסק ענק בצורה של ארובת משרפה, והשני של מוזלמן בתנוחת פיתול בלתי אפשרית. העובדה ששניהם פסלים שאיכותם האמנותית מוטלת בספק, כנראה התבטלה בפני העובדה ששניהם יצירי ידיהם של ניצולי שואה. הם התקבלו כלגיטימיים רק בגלל יראת הקודש ליצירות אמנות העוסקות בשואה ואשר הינן עבודות של ניצולים. מעבר לאיכותם הנמוכה, שניהם בעיני מהווים קלישאה איומה, אשר הינה כל כך בולטת לעין עד שהיא מגחיכה את המושא שלה. הפסל של האדם, המוזלמן, איבריו דקים ומסובכים בעצמם, אמור כנראה להציג את אי האפשריות של מצב האסיר במחנה, את הנוראיות של מצב איבריו הפיסיים, המביעה גם את מצבו הנפשי הנורא. האובליסק הנישא אמור להזכיר לתושבי האזור את הארובות העשנות שהם ראו ואשר למראן נותרו אדישים (אם כי ראוי לציין שבנוינגמה לא השתמשו כמעט אף פעם ברצח על ידי גז, אלא דווקא במה שנקרא "טיהור דרך עבודה"). ברור שהקלישאות הגיעו למעמדן בגלל שהן מתארות בדיוק רב את מושאן. הבעיה איתן היא שמהר מאד, דווקא בגלל הדיוק הרב הזה, הן מאבדות את היחס הבלתי אמצעי והרגשי והופכות לקיטש, דל ומעורר רחמים, מאכזב ומבזה.

ספרה של סואזיג אהרון "הלא של קלרה" הוא עוד קלישאה איומה שכזו. הספר כתוב כיומנה של אנג'ליקה, גיסתה של קלרה, ניצולת שואה. הוא מתאר חודש, יום ביומו, החולף בין חזרתה של קלרה אל משפחתה, או מה שנותר ממנה ועד לעזיבתה את ביתה לשעבר. קלרה חוזרת במצב נפשי מעורער, במצב גופני ירוד, ובתחושת ניכור לכל מה שהיווה את חייה לפני שליחתה למחנות. היא מסרבת לראות את ילדתה או את האשה שטיפלה בילדתה במהלך התקופה בה הייתה אסירה במחנה ריכוז, מסרבת להכיר בעצמה כגרמנייה או כיהודייה, מסרבת להמשיך לגור באירופה ומקבלת את הירצחו של בעלה בשוויון נפש. בסופו של דבר, כפי שידוע מראש, היא עוזבת את פריז, את אירופה ואת מה שנותר ממשפחתה ויוצאת אל העולם.

מבחינת הנרטיב, הספר לא מחדש דבר. תחושת הניכור הנוראה של ניצולי שואה מוכרת מיצירות רבות שקדמו ליצירה זו וממחקרים פסיכו-סוציולוגיים והיסטוריים. כל מי שקרא קצת על נושא או שהוא בעל שכל ישר מבין, במידת האפשר, את התחושה הנוראה של הניצולים: התחושה שארצם ומולדתם בגדה בהם, שהשפה שדיברו מילדותם הפכה להיות שפה של רצח ושל השפלה וחוסר היכולת להמשיך לחיות את החיים הקודמים לאחר החוויה הנוראית שחוו במחנות הריכוז. למרבה הצער, אין בעמדה הזו של קלרה, או בנסיון לתאר אותה, שום רדיקליות. זוהי עוד אחת מהגישות הרבות והידועות של ניצולי שואה לחייהם הקודמים.

בנוסף לכך, הספר הינו פשוט קלישאה אחת הרודפת את רעותה שאולי היטיבו כל כך לתאר את הניכור הזה בעבר וכעת נראות מגוחכות. קלרה מסרבת לדבר על מה שעברה שם, עד שאחרי מספר מועט ביותר של ימים היא עוברת את תהליך הזיכוך ומסכימה להתחיל לספר. המעבר ההכרחי הזה נכתב ברישול, במהירות רבה מדי וללא עומק. הוא משורטט בצורה כה לא אמינה עד שאפילו דבריה המזעזעים של קלרה מתקבלים אצל הקורא בשוויון נפש.

חוסר היכולת לבכות ולספר, הצורך העצום לבכות ולספר, העובדה שצלם האדם אבד ליהודים בגטאות ובמחנות, היחס של גיבורי הספר להיטלר בילדותם, מות האלוהים, המשך האמונה באלוהים, היחס של קלרה ליהדות, השניות הנוראה בחייהם של אלו שחזרו – כולם זוכים לטיפול רדוד, קיטשי, לא מעניין ולא מגרה. נדמה כאילו הסופרת חשבה לעצמה שקלישאות זה כל מה שהקורא יכול לספוג בספר על השואה, ואין כל צורך, או אולי אף אי אפשר כלל, לייצר מימד נוסף, חבוי במקצת, שהקורא יצטרך לגלות, במאמץ, עד שיוכל להתחיל ולהרגיש את הנושא. בספר הזה, כך נדמה, אבד כל רגש, ונשאר רק קיטש ערום של השואה.

על מנת ליהנות מתמונה של שקיעה, נושא חזותי חבוט וקלישאתי, על הצלם למצוא דרך שהצופה ירגיש איכשהו את מה שהוא הרגיש בפעם הראשונה שראה שקיעה במו עיניו. לדימוי חייב להיות מקור מלא רגש ועוצמה, אחרת הוא הופך לחסר משמעות. בספר הזה אין מקור, אלא רק תעתיק דהוי ולא שלם של זכרונות על השואה. כשיש כל כך הרבה ספרות שואה איכותית, מרגשת, נוגעת, מלמדת – אין כל סיבה לקרא דבר לא אמיתי.