לא רק לסטרייטים מותר

קריאה בספרו של צבי טריגר "מקרה של אזעקת אמת" שיצא בימים אלו בהוצאת "חרגול", היא כמו שילוב של האזנה לקונצרט וצפייה בסרט מתח. דווקא התנועה בין שתי האמנויות הלא מילוליות הללו היא מה שעושה אותה לחוויה ספרותית אמיתית ונדירה. העלילה מביאה את סיפורו של שמואל, המשוטט בניו יורק המואפלת עדיין על ידי קריסת התאומים, כשהוא מאוהב בגבר שאינו משיב לו אהבה. כששמואל מתחיל להתחקות אחר סיבותיו הרפואיות והנפשיות של דימום מסתורי, הוא מגלה לתדהמתו ולתדהמת רופאיו שהוא מתחיל להפוך לאישה. הכתיבה, המציגה מוטיבים מסוגננים, שוזרת אותם יחד, ואז אורגת מהם מרקמים ספרותיים-מוזיקליים שונים, מעוררת גם את החושניות שבקריאה וגם את האתגר האינטלקטואלי שבה – שני מרכיבים שלא נמצאים בהרבה ספרים. לא בכדי אחת המחמאות שטריגר, שזהו ספרו הראשון, שמע פעמים רבות בשבועות האחרונים היא "אתה סופר אמיתי".

אבל כדי ליהנות מיצירתו של הסופר האמיתי הזה, יהיו כאלו שיצטרכו להתאמץ כדי להצליח לקפוץ מעל למשוכת ההומוסקסואליות ולא להיכשל בה. הספר, שבמרכזו גיבור הומו, מעביר את העלילה החיצונית והרגשית דרך פריזמה שאינה מוכרת לקוראים רבים. מן הסתם, סצנות המין בספר הן סצנות הומוסקסואליות ולא הסצנות ההטרוסקסואליות המוכרות לנו. המפגש עם תיאורי חדירה וזקפות, שאינן מיועדות לנשים, יכול לעורר בהתחלה הפתעה. הפתעה שאינה מוצדקת, דרך אגב, כי למה שלא נצפה שגיבור הומו יימצא את עצמו במיטה, רק לגיבורים ולגיבורות סטרייטים מותר?

אחרי שנרגענו אנחנו מבינים שלעומת המסורת ההטרוסקסואלית, המאחדת פעמים רבות בין מין לשברון לב, ולעומת הסטריאוטיפיזציה המוכרת של מין הומוסקסואלי כמעשה רדוף אשמה והשפלה, ב"מקרה של אזעקת אמת", המפגשים המיניים בין הדמויות מהווים דווקא אתנחתא קלילה ביצירה המורכבת והמתוחכמת הזו. הספר מפתח אמנם את הדיון ברגשות קשים כמו עצב, בדידות, געגועים וניכור אך הוא מציב אותם בחדריו האחרים של הבית, (במטבח למשל, בו מכין הגיבור ארוחה שיש בה ממד של סעודה אחרונה), ולא מזהה אותם דווקא עם חדר השינה.

טריגר מרחיב, "לא חשבתי בזמן הכתיבה שאני כותב סצינות מין יוצאות דופן. עבורי הן הכי טבעיות שבעולם, אבל בדיעבד אני מבין שסצינות המין בספר הן דווקא המקום שבו הגיבורים מצליחים לחוות עונג ואינטימיות, וגם אם האינטימיות הזו היא לפעמים מהוססת ומבוהלת, לפחות בהתחלה, היא תמיד חפה מרגשי אשם או מחרטות. אחת המוסכמות בביקורת הספרות בשנים האחרונות היא שהשפה העברית לא נענית לתיאורי מין כל כך בקלות, ושסצינות מין די מביכות בעברית. רציתי להראות שאפשר לכתוב סצינות מין מרגשות ומחרמנות גם בעברית, ושצריך רק לנסות למצוא את המוזיקה הנכונה של השפה. עבורי אין שום הבדל בין תיאורי מין או תיאורי טבע או כל פעילות אנושית אחרת – או שמצליחים לכתוב אותם בצורה אמינה ומדויקת, או שלא. גם תיאור טבע בעייתי יכול להיות מביך. העברית היא שפה ארוטית מאין כמותה, מה שצריך זה לדייק בה".

באותו אופן, עם כל דף שמעבירים (יש פיתוי לקרוא את הספר הזה מהר, אבל מומלץ מאד לקרוא אותו דווקא לאט ובשקט), ומעמיקים לצלול בתוך העולם ההזוי והמציאותי כאחד שנפרש כאן, מתברר שהספר הזה, שהנו כביכול מאד "הומואי", בעצם לא מתעסק בהומוסקסואליות כמעט בכלל. למעשה, הספר משתמש בתנאים ההומוסקסואלים על מנת לקיים דיון בגבריות.

טריגר מוסיף בעניין זה, "מה שהפתיע אותי בתגובות של הקוראים והקוראות היה שהתהליכים הרגשיים שעוברים על הגיבור, והחוויות שלו, גם אם הן מוזרות ולא שגרתיות, מדברות לטווח רחב מאוד של גילאים, ולכל הנטיות המיניות. מתוך הפרטיקולריות של חוויותיו של שמואל, צומחת כנראה אמירה אוניברסלית שרבים יכולים להזדהות איתה, על אהבה נכזבת, על טראומה, ועל היכולת להחלים ולחוות עונג למרות הכל".

ואכן, חלק מייחודו של הספר הוא הניגוד שהוא מהווה לספרות ההטרו הרגילה, שבה נושא הגבריות מצומצם פעמים רבות ליחסים בין גבר אחד לאישה אחת. כלומר, הרבה פעמים, בכל ספר נתון, גבר אחד, כלומר דמות ספרותית אחת, נושאת על כתפיה המצוירות בדיו את החובה לייצג את "הגבריות" כולה. לכן דווקא ספר כמו "מקרה של אזעקת אמת", שכמעט כל גיבוריו הם גברים המעורבים רגשית זה בחייו של זה מאפשר פתיחה והעמקה של הדיון בגבריות. נדב המאנייק, נעם הפואטי, גיום הצרפתי שכל העסק הזה של אהבה הוא איכשהו פשוט בשבילו וכמובן שמואל האובד, שמצליח בכל זאת לסגור את הפער בין העבר להווה, בין הדמיון למציאות, בין היותו גבר לאפשרות של היותו אישה - יחד איתם יכולים הקוראים לנוע בין ישראל לניו יורק, בין בסיסי צה"ל למגדלי התאומים, בין הרי געש לקליניקות של רופאים אטומים, בין חלום לערות, בין מוזיקה לקולנוע, ולהתעורר לעצמם בספר הנפלא הזה.