בולגארי ניומן

אחד הטרנדים השמחים, מרגיזים, פופולריים ושנואים שעבר על תל-אביב יפו בשנים האחרונות, היה המוזיקה הצוענית. למספר חודשים העיתונים התמלאו בדיווחים על כוסיות מתרוקנות וצלחות נשברות לכל אורך רחוב לילנבלום, והמונחים "קרקס" ו"צבעוני" עברו לגור במדורי חיי הלילה. ואז בוקר אחד התעוררנו, והכל חזר לקדמותו. מי שלא שמע על היעלמות התופעה, וטוב שכך, הם הבלקן ביט בוקס, שמנגנים (ישמור אותי אלוהי האופנות החולפות) כאילו אנחנו עוד ב-2004. האלבום החדש שלהם הוא צועני לא רק בגלל אלמנטים מוזיקליים כמו חצוצרות שיכורות או מחיאות כפיים, וגם לא בגלל האווירה השמחה שמתנפלת על המאזין כמעט בעל כורחו. הצועניות של ההרכב היא עניין של אופי, שנובעת מהנדודים הבלתי פוסקים בין ז'אנרים, ומהנינוחות שבה הם מלקטים לעצמם מכל מקום בו ביקרו את הפיסה החדשה בערבוביה המוזיקלית שלהם.

במרכז ההרכב עומדים אורי קפלן ותמיר מוסקט, שמקום מושבם בניו יורק. מסביבם התרוצצו חברים מהשכונה שלהם ומהעולם – מרוקו, בולגריה, ישראל ועוד. התוצאה, בהתאם, היא שילוב שמח של מוזיקה צוענית, יוונית, שחורה, מרוקאית, ג'ז, ערבית, יהודית וכל התשובות נכונות. מרגע קריאת ההשכמה של לוקו התרנגול בפתיחת התקליט, הביטים של מוסקט לא מפסיקים לזוז, ונותנים קרקע פוריה ושמחה לכלי הנשיפה של קפלן ולחברים המתארחים. הבולגריאן צ'יקס מלהטטות ומפלרטטות בשיר הקרוי על שמן, ויקטוריה חנה קורעת את הקול והנשמה עם טקסט יהודי, ותומר יוסף נותן ראפ איטי שבו הוא שולח את ג'ורג' בוש לרקוד בטן עם אפגניסטנים. צריך להודות, מי שלא מתורגל בכל החצוצרות האלה באוזן עלול להתעייף באמצע התקליט, אבל אחרי הפסקה קלה אפשר לחזור לפזז. מקסימום, כוסית עראק וזה יסתדר.

ה-BBB מתגאים בהופעה החיה שלהם, בה הם מציגים, הממ, לא נעים לומר, קרקס צבעוני. עם החברים מהאלבום, נציגים נבחרים מסצינת ג'ה-פן (בן הנדלר, בום פם, אדם שפלן ועוד) ועלמה הראל הכשרונית על הצד הויזואלי, הם חיממו לבבות וישבנים בארץ ובניו יורק בהצלחה רבה. בחמישי האחרון הם הופיעו בפסטיבל ים המלח ביחד עם אמנים אורחים, זמרים, רקדנים ולהטוטנים.

בלקן ביט בוקס, "Balkan Beat Box" (נענע)

מזה מספר שנים פועל בירושלים הלייבל הניסיוני מקלטתקליטים. אתר הלייבל מציע להורדה בחינם את כל האלבומים שיצאו בו, מאמנים כמו חנה+חסיבה, כישלון ודיבור ישראלי, כמו גם סט חודשי מידי תקליטנים הזויים בסדרה "לא חוקי". בימים אלה הוציא הלייבל את אלבומו הרביעי של "כינורו של רוטשילד", להקת היחיד של בנימין אורן, שגם שותף לכל ההרכבים הנ"ל. אל תתנו לשם האלבום, "רקוויאם דאב", להטעות אתכם – לא תמצאו פה ביטים ג'מייקנים מעושנים או מלודיקה עם דיליי, אלא הקצנה של העבודות הקודמות של הכינור, כלומר מוזיקה רפטטיבית, אווירתית, לא מתפשרת. אורן יוצר מוזיקת אמביינט (במובן המאוד לא קפה דל מאר של המילה), עם נגיעות פסנתר, רעשים תעשייתיים רכים וקטעי דיבור מפולטרים, כמו למשל הפנתר השחור הותיק ראובן אברג'יל בשיחה אישית על אקטיביזם, מהפיכות וחריגים חברתיים. התוצאה היא מסע הזוי, מתמשך, עם עצירות אבל ללא תחנות, שנשמעת כמו פסקול לירידה מטריפ קשה במיוחד.

במקביל, מוציא הכינור גם את "No Punk", היצירה הרביעית בסדרת הפאנק שלו. כמו רקוויאם, גם זו יצירה יפה ומיוחדת, אבל מומלצת למיטיבי לכת בלבד. הפעם האלבום מאוד נאמן לשמו – זה באמת לא פאנק, ואפילו לא קרוב. למעשה, לידו "רקוויאם דאב" נשמע כמו אלבום קורע רחבות. "לא פאנק" הוא קטע בן 34 דקות, שלכל אורכו מתנגנת בלופ אותה חתיכה מנעימת פסנתר, קול נשי מעוות חוזר על שתי מילים לא ברורות ("על הדרך"? אולי "אהלן חבר'ה"?), וקולות דלתות נפתחות ונסגרות נשזרים ברעש לבן. לא בדיוק האלבום שתקנו לאמא למתנת החג. מאידך, אם אתם צריכים לחקור שבוי, אתם יכולים בהחלט להתיש אותו נפשית עם השמעה או שתיים.

כינורו של רוטשילד, "רקוויאם דאב" / "לא פאנק" (מקלטתקליטים)