השרת העיוור, למרות האתגר הויזואלי הקשור בכך, פוגע שוב. האתר, שמזה כארבע שנים מהווה אלטרנטיבה עצמאית לעריצותם של הפורטלים הממוסחרים בתחום ביקורת המוזיקה המקוונת (הי, זה אנחנו!), עלה לפני כשבוע עם "פולארויד 01". הראשון בסדרה של "אוספי אינדי ישראלי", מציג את מרכולתם של 19 אמנים: חלקם חשודים מיידיים (יקירי האלטרנטיבה הישראלית כמו הדרה לוין-ארדי ואלקטרה), חלקם אלמוניים יותר, ולצידם אפילו כמה פרצופים מוכרים שיצאו לגלות מהמיינסטרים, כמו טל גורדון. השירים עצמם חדשים, או לפחות נידחים מספיק בשביל להיחשב כאלה אפילו בשביל קהל מושכל כמו קוראי (וכותבי) השרת.
מי שבוחר לראות באוסף אבן בוחן למצב המוזיקה השולית בארץ ימצא פה סיבות רבות לאופטימיות. נעמה הצעירה לובשת יפה את שמלת הסינגר-סונגרייטרית כדי לחשוף את מה שהיא מסתירה מהבחור שלה. האסטרוגליידז נותנים קטע אינסטרומנטלי מטריף (גם אם רגוע יחסית לסטנדרט שלהם) הרקוח משליש סרף, שליש פאנק, שליש תורכיה (מעורבב היטב). יהודה לדג'לי מתחיל לשיר בניחוח טקס-מקס (מינוס החצוצרות), עד שהתופים נכנסים ויוצרים מתח עם הלחן האווירתי והשירה המרושלת בכוונה. מתחרה רציני על תואר השיר היפה באוסף הוא "As We Fall" של מורפלקסיס (שגם ערך את האוסף ביחד עם אביר השרת גיא "גיאחה" חג'ג'), שמורח ומותח את המאזין, עם קול שנשמע כמו ג'ארוויס קוקר שהתייאש מהחיים. אם תוסיפו גם את The Girls, הדרה, ספיף ואלקטרה, תקבלו רשימה מעניינת ומגוונת של שירים.
זה כל הכסף
אחד הנושאים החוזרים באלבום, מלבד כמובן אהבה נכזבת וניכור וכל הדברים האלה שהאינדיאנים אוהבים עוד מהאייטיז, הוא יחסי הגומלין שלהם עם המיינסטרים ומוסדותיו. אני לא מדבר רק על הדאחקה של סגול על תעשיית המוזיקה והכסף הגדול שמתגלגל בה, וכמה ממנו מגיע אליו, אלא על הראפ-רוק של RBS. בהתחלה סלדתי מ"וגאס", שעובר על החוקים הבסיסיים של שירים בכלל וראפ בפרט, בכל מה שקשור לחריזה ומשקל, אבל עם השמיעות גיליתי שאני נדבק אליו יותר מאשר לרוב השירים האנרגטיים האחרים באוסף. RBS יוצאים נגד משטר הפלייליסט של תחנה צבאית פלונית (והמסחריות של הבחירות שלהם), בטענה שרובוטים במדים קובעים לכל המדינה מה לשמוע, ועוד על חשבון המסים שלכם. המחבר והזמר של השיר הוא לא אחר מנמרוד לב, שכבר היה בצד השני של גדר ההפרדה עם הדואט הנטחן "זה כל הקסם". בשיא השיר הוא מפזר שמות של אמנים ישראליים מצוינים ופופולאריים שלא זכו להסתנן לרוטציה, משלומי ברכה ואסתר שמיר, דרך אבי ביטר ואביבה אבידן, עד אסטרל פרוג'קשן ואיזבו. האפקט המצטבר של רשימת הזמרים עשוי להוציא כמה אמנים מתוסכלים לשרוף רשימות שירים ביפו.
אחת הבעיות העיקריות באלבום, מלבד מספר קטן של שירים שאפשר בקלות להסתדר בלעדיהם, היא הפיזור שלו. כמו תמיד כשמשחקים בלהגדיר אלטרנטיבה, מסתבכים. המכנה המשותף לשירים הוא על דרך השלילה "לא מיינסטרים" ולא לפי ז'אנר או נושא. יוצא שהליטוף של נעמה מתחלף במטאל של Monkey Son Of A Donkey שעובר להיפ הופ של סגול 59, מה שגורם לאלבום להישמע כמו רשימה רנדומלית באייפוד של גיאחה (אני משוכנע שרק הרעיון מרטיב לכמה גולשים את העכבר). אבל למרות הבלבול, זו גם בחירה אמנותית לגיטימית וחשובה, שמתחמקת באלגנטיות מהצורך לקטלג ולסדר, ופשוט מציגה את מה שנראה לעורכים כמוזיקה ישראלית טובה, שרק בחטא הנסיבות לא הגיעה ליותר קהל.
אמנים שונים, "פולארויד 01" (השרת העיוור)