ווזלי מיוזיק

Fאנק וסקס. צמד מילים שהשימוש האינפלציוני בהן עדיין לא הצליח לשחוק לגמרי את העובדה התרבותית, שהן מתמזגות יחדיו כמו מפתח וחור מנעול, בעיקר הודות לשימוש השוביניסטי שהגברים האפרו-אמריקאים של העשור הסליזי הזה שנקרא סבנטיז עשו בו ללא הפסקה, בגיבוי המוזיקה והסטייל שהמציא מיסטר ג'יימס בראון.

מתחילת דרכו הFאנק היה שייך לגבר השחור והשעיר ביותר עלי אדמות, ושכשהופיע על הבמה לא היה מנוס מלקבל גם צווחות אימים היישר לעור התוף וגם את רעמת שיער החזה הענקית שלו טובעת בזיעה קרה, וכמובן את המחזה המלחיץ שהעניקו לו מכנסיים צמודים שחיזקו את העובדה שאזור החלציים הוא כנראה עוד אגף עם דומיננטיות שחורה.

מאז כידוע, עברו די הרבה שנים, מאות סרטי בלאקספלוטיישן סוג ז' צולמו, טריליוני תקליטי Fאנק סופר אקסטרא רייר הוקלטו והודפסו שוב אך לא מזמן, אלפי אלבומי זיונים נשלפו, Fאנקדליק וג'ורג' קלינטון הפריק המדליק כבשו אפילו את הלסינקי, ד"ר דרה שיחזר וסנופ דוג מיחזר.

סבבה, אבל לז'אנרים עכשוויים שמנסים להתחקות ולשאוב מהגרוב של הFאנק יש בעיה, והיא נעוצה חזק בעובדה שהם משדרים א-מיניות. הם פשוט לא סקסיים בעליל. ההפקה המתוקתקת מדי מונעת הנאה אבסולוטית כמו מהFאנק השחור והשורשי שהועתק, שוכפל, נאנס ושובט מפה עד לירח ובחזרה. אז מה עשו הבריטים הטכנוקרטיים והיצירתיים בטירוף? פשוט מאוד, הם חיברו בין הFאנק לניו-ג'אז והמציאו את הברוקן ביט. אחד מהם הוא וויל הולנד, קוואנטיק בשבילכם, שמטייל על חד אופן ברחבי העולם כדי.ג'יי ללא הפסקה כשהוא חובש כובעים שונים – גם אחד המפיקים המוכשרים של הרגע, וגם מנהיג הרכב חי ונושם שנקרא קוואנטיק סול ארקסטרה.

הולנד, יוצר מבריק ומוכשר מהוורידים, מטפח בהפקות האישיות שלו כקוואנטיק, הצד האלקטרוני שלו, את החריצים האורבניים הנקיים ביותר של הברוקן ביט הסטייליסטי והמהוקצע, תוך שהוא מקפיד על סאונד חי ואורגני. מצד שני, כ-QSO, הוא מפשפש ומחטט בנבכי הFאנק המלוכלך ונוטף הסקס של שנות ה-70 סטייל המיטרז וה-JB’s (ההרכב הרשמי של ג'יימס בראון). הוא מנסה להנשים את כל מה שמת במוזיקה האלקטרונית, עם נגינה חיה ופראית בחיזוק כל הכלים הרלבנטיים - תופים שמכים בראש בום טראח! פוף! פם!, גיטרות סכימטיות שמתמצתות להפליא את כל מה שזז בFאנק, התפרצויות מאופקות יחסית של תריסר כלי נשיפה שנשמעים כמו סימפולים מדויקים על המילימטר של פרד ווסלי המחצרץ הענק, ויש גם משטחי המונד גרוביים, ניואנסים אוריינטליים לפרקים, חלילים גבינות ויין, וכמובן, שירה מטריפה ומסנוורת של מיס אליס ראסל האחת והיחידה (שבינתיים מקליטה טרקים לאלבום הבא של מאסיב אטאק).

עם האורקסטרה הוא כמעט ומצליח לברוא את הביט מחדש, בשני אלבומים עמוסי חישורי ברזל של ביטים ודינמיקה מתעתעת של ברייקביט תזזיתי וקורטוב של איזי ליסטנינג ובוסה נובה. הבעיה הגדולה ביותר של הולנד והאורקסטרה, אחרי כמות האזנות שניפחו לי את הראש עד שהתפוצץ ופיזר לחלל האוויר אלפי פרד ווסליים קטנטנים, היא שהקטעים הטובים ביותר שרקח עם ארבעת החוליגנים האחרים הם "Paintings And Journeys", שממקסם את כל סינמטיק אורקסטרה לשלוש וחצי דקות של טריילר פורנו רך משנות ה-70, "Get a Move On", קאוור ללהיט הכי גדול של מיסטר סקראף, וכמובן, רוב הקטעים שבהם מתארחת מיס ראסל, שהיא למעשה הנרטיב הסקסי העכשווי והיחידי כאן.

קוואנטיק סול אורקסטרה, "Pushing On" (יבוא, Tru Thoughts)

"אבן שקופה שעושה צלילים", שם מוצלח במיוחד לחנות פייטים מרחוב ביאליק ברמת גן (הזכויות כבר רשומות על שמי) אבל באנגלית זה נשמע טוב יותר, וגם יכול להוות טייטל להרכב סול מפנק כמו Micatone, הרכב-סלאש-פרויקט וותיק של המפיק הברלינאי המחוצ'קן סטפן רוגל Stefan Rogall)), המהווה צלע מרכזית במייקהטון ומתחבר כאן בפעם השלישית לעוד חמישה ברלינאים בוהמיינים מגנובים, שחיים את הסתיו כל ימות השנה ועושים סוג של סול-ג'אז מסטיקי שנדבק לתחת ומזיז אותו כמו בובת גומי גמישה במיוחד.

"Nine Songs" הוא האלבום הראשון של ההרכב מ-2001 שגיבש פחות או יותר את ההשקפה האליטיסטית של רוגל שמגיע מסצינת הניו-ג'אז, שאת ההשפעות שלה חיבר באופן מוצלח עם כל הכלים החיים. "Is You Is" השני מ-2003 כבר נשמע הרבה יותר אורגני וארוגני, ומכיל קטעים די מושלמים שעונים בכיף להגדרה הבלתי מחייבת "מיני מאסטרפיס". אמנם שני האלבומים הקודמים הדיפו ריח חזק מאוד של תופים מתוכנתים אבל בגרעין היה שם פיל מרענן שניקה את כל האבק ביסודיות מוחצת. "Nomad Songs" דומה מאוד לשני האחרים, אבל נשמע כמו אורגניזם אמיתי של סול חם, סמיך, מטשטש וארוז היטב כשכל המרכיבים מסונכרנים בדיוק אבסולוטי. ההפקה של רוגל מתפקדת הפעם כמעטפת קלילה וסימביוטית לכל השירים החיים, שמבליטים סולנית מחשגזת כמו ליסה בסנגה. להאזין ולאכול תותים בקצפת.

מיקהטון, "Nomad Songs" (יבוא, Sonar Kollektiv)

ראז'קו מולר הוא אמנם גרמני (במקור מפרנקפורט) באש ובמים, אך הנרטיב הצרפתי מופגן על ידו ללא הפסקה מהסיבה הפשוטה שעל חוף ים צרפתי בילה את רוב שנות בגרותו. ללמוד את השפה לא היה קל, אבל על החוף היה לגמרי סופרב, כי השהייה בחלקה הרומנטי יותר של אירופה הטביעה בו את חותמה עמוק כמו קעקוע נצחי ולראייה, Isolée, הפרוייקט המוזיקלי שלו עם סאונד שהוא מאש-אפ בין שתי התרבויות הגרמנית והצרפתית. ההוצאה המשמעותית הראשונה של מולר הוא אלבום הבכורה "Rest" (משנת 2000) שיצא בלייבל פלייהאוס כמובן, שבו הציע מולר דיפ האוס אקזוטי ואייטיזי שהכיל גנים טכנואידים, כשמעל הביט ריחפה לה כל הזמן גיטרה-רה-רה-רה רובוטית עתידנית מחוברת למכשירי דיליי וקורוס. בסוף הוא גם הגדיל את הדיליי בשקל תשעים, עם הקטע ה-מ-ד-ה-י-ם "Beau Mot Plage". הקטע המבריק הזה הכניס את מולר לפנתיאון הביט עם אינספור רמיקסים שאפילו לא מדגדגים את המקור.

עכשיו יש לו אלבום חדש שקל מאוד להגדיר, סאונד טיפוסי ללייבל פלייהאוס בתוספת משמעותית של גיטרות סולאריות ושיר אחד של ממש. לראז'קו מולר סאונד ייחודי ונטול חסרונות, ואין דומה לו בהפקה האלקטרונית שמתחילה מאופקת ומתפרצת לאט עד שאתה פשוט נכבש, כמו מאהב צרפתי עם שפם, זין גדול ולב חלש.

איזולה, "We Are Monster" (יבוא, Playhouse)