מועדון קרב

המדע הבדיוני וסיפורי הפנטזיה הם ז'אנרים בעלי חיבה לסדרות בכלל וטרילוגיות בפרט. אבל יש טרילוגיה אחת, עתיקה מרוב חברותיה, שנראה כי המולת המעבר לעידן האלקטרוני פסחה עליה, מותירה אותה בדפים המודפסים, ובכך עושה לה עוול וחסד גם יחד - טרילוגיית "המוסד" (שהפכה עם הזמן לשביעייה, או ספטימולוגיה) של אייזק אסימוב. נקודת המוצא של סאגת "המוסד", למי שאינו מצוי ברזיה, היא מדע בשם פסיכו-היסטוריה שהמציא אדם בשם הארי סלדון. הפסיכו-היסטוריה מבוססת על ההנחה, האופטימית למדי יש לציין, שניתן לתרגם מתמטית את התנהגות החברה האנושית, לכמת אותה לנוסחאות, ולכן גם לחזות את מהלכה העתידי. ואם ניתן לחזות את העתיד, אפשר גם להשפיע עליו. במלים אחרות, לו רק היו לנו את כל הנתונים על המתרחש במוחו של כל אחד, העתיד הוא בסך הכל עסק של פלוס, מינוס, פרבולות ומשוואות ריבועיות.

ונעבור לעלילה: הקיסרות השולטת בגלקסיה דועכת, ומסרבת להכיר בכך. מר סלדון מגלה בעזרת המדע החדש כי סופה הקרב הוא גם תחילתן של 30 אלף שנות אנרכיה. לשם כך הוא מקים את "המוסד השמיימי" שכל תפקידו לתמרן את העתיד עד צמצום אותם ימי ביניים גלקטיים לאלף שנה, שבסופם תקום קיסרות חדשה, ובא לשביל החלב גואל. בכל פעם שעומד המוסד בפני משבר ועליו לבחור בדרך פעולה שתבטיח את שלום הגלקסיה, משתמש אחד מגיבורי הספר, סלבור הארדין, באותו משפט: "האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת". שלוש פעמים הדהד המשפט הזה במוחי השבוע.

הפעם הראשונה היתה כששמעתי על 120 אלף השקלים שישלם ערוץ 10 לרוחמה אברהם, לאחר שבתכניתו של אסף הראל כונתה "כלבה", "מוצצת" ו"היפופוטם עם חציל בתחת". המתגוננים טענו שמדובר בסאטירה. ונשאלת השאלה, מה הסאטירה פה? כי אם זו סאטירה, אני מעלה מופע סאטירי בכל פעם שמישהו חותך אותי בכביש. אין פה לא שעשוע, גם לא ביקורת עוקצנית. רק אלימות מילולית. ואלימות, אמרנו, היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת.

וכדי להבין מהי יכולת סאטירית די היה לצפות באותו יום ב"ארץ נהדרת", בה הביאה לימור לבנת כאפה, ראסיה ונוגרה למורה - כדי להסביר לה איך להתמודד עם אלימות התלמידים. שכן סאטירה בנויה על המתח שבין המערכון והמציאות. ובמציאות, בניגוד למערכון, לא צריכה לבנת לפתוח בקריירת WWF. אלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת, ולבנת היא הכל חוץ מחסרת יכולת. אחרי הכל, היא יכולה לפטר, לחתום על הסכם חשאי או סתם ללחוש על אוזנו של ראש הממשלה. למה שתנהג באלימות? "תהא בחירתכם אשר תהא", אומר סלדון, אבי הפסיכו-היסטוריה, לבני המוסד במשבר הראשון, "זכרו שעתידכם הותווה מראש וסופו קיסרות גלקטית חדשה". וכך, ללא אלימות, מנהלת לבנת את המשבר שאליו הגיע המוסד הזה, מערכת החינוך. והחינוך הרי מתווה את עתידנו. אזרחים יקרים, תהא בחירתכם אשר תהא, זיכרו כי עתידכם נקבע מראש על ידי לימור לבנת.

בפעם השניה נזכרתי במשפט הזה במהלך "ארץ המתנחלים" הכה מדוברת של חיים יבין. בינינו, מדוברת קצת מעבר לנדרש, שכן לא באמת ראינו שם משהו שלא ידענו קודם. אבל היה שם פרט אחד מעניין: לא היה שם ולו אקט אלים אחד של המתנחלים. הכל, איך שנהוג לומר, בדרכי נועם. בסצינה אחת היה האלמנט הזה מזוקק: הרב רונצקי, רבה של יצהר, מתווכח במחסום עם אחת מפעילות "מחסום ווטץ'". הוא מדבר בשקט, והפציפיסטית מרימה קול. הוא מציע הידברות, והיא מגדפת. הוא רך ונעים, והיא תוקפנית. האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת. ומה כבר יכולה פעילת מחסום ווטץ' לעשות? המתנחלים, לעומת זאת, רחוקים מלהיות חסרי יכולת. אחרי הכל, הם יכולים לקבל מועצה מקומית בגודל חצי תל אביב, גנרטור על כל גבעה, או סתם להרים טלפון למשרד רוה"מ. למה שינהגו באלימות? מקסימום, תמיד אפשר לבקש מצה"ל להפעיל אלימות. אחרי הכל, הוא יותר חסר יכולת מהם. וכך הם מנהלים את המשבר של המוסד הזה, מדינת ישראל. אזרחים יקרים, זכרו שעתידכם הותווה מראש וסופו קיסרות חדשה. או שמא הקיסרות דועכת, אך מסרבת להכיר בכך. תלוי מאיזה צד מסתכלים.

הטלוויזיה קצרת סבלנות. היא אוהבת תקצירים, ומהדורות החדשות במיוחד. ותקציר החדשות במהדורות בתחילת השבוע היה קשה במיוחד: בן 16 רוצח בת 15. רוצח סדרתי ראשון. ילדה בת 4 קורבן מלחמות העולם התחתון. אכן, תגידו, האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת. יותר נכון – היינו רוצים לחשוב כך. שכן אם האלימות היא המפלט האחרון, היא בעצם אמצעי שנועד להשיג מטרה אחרת. ויש במהלך הרציונלי הזה – אמצעי-מטרה - משהו מנחם. הוא מקנה סדר לדברים, וסדר הוא תרבות. אבל מה אם אלימות היא מטרה? או אפילו גרוע מכך – אלימות היא "סתם", כמו שאמר (לא הסביר, לא הצדיק ולא נימק, כי בכל הפעלים האלו יש מן הרציונל) כי אותו בן 16 שכנשאל מדוע חנק למוות את מעיין ספיר. כשאלימות היא סתם, אין סדר לדברים. הקיסרות דועכת, ומסרבת להכיר בכך. סופה הקרב הוא תחילתם של 30 אלף שנות אנרכיה. או אולי 30 אלף השנה כבר החלו. וכשראיתי את המהדורה הנ"ל לא יכולתי שלא להיזכר בעוד משפט של הארדי סלדון, אבי הפסיכו-היסטוריה: "30 אלף השנה טרם החלו. איש אינו מרגיש בכך עדיין. אך כשיביטו היסטוריונים ממרחק השנים על התקופה הזו, הם יגידו – כאן, בנקודה הזו, החלה הקיסרות להתפורר".