איזו מוזיקה את שומעת בזמן שאת עובדת?
אני אוהבת מוזיקה, אבל בסטודיו אני חייבת שקט מוחלט כי מוזיקה מפריעה לי לריכוז. בסך הכל, יש לי עבר מאוד רוקיסטי. לבת שלי הורשתי את סוניק יות', בגדול, והיא החזירה לי בפיית'לס. אנחנו מקיימות בינינו סוג של דיאלוג דרך המוזיקה. בעבר אהבתי מוזיקה חזקה ואפלה. למדתי באנגליה במהלך תקופת הפאנק וגם ראיתי הופעות של להקות כמו הסטרנגלרז ובומטאון ראטס. נתקלתי בהם גם שנתיים מאוחר יותר. חזרתי לתל אביב בשנת 80' וראיתי אותם מופיעים שוב, בסשן לא נורמלי של להקות שנערך בתחילת מלחמת לבנון. המוזיקה היא צד שפיתחתי פחות בעשור האחרון. מבחינתי, הדבר הכי טוב בעולם זה זמרות. אני מאוד אוהבת את קת'לין פרייר, זמרת קלאסית אנגלייה. יש לי בערך חמישה אלבומים שלה, ואני שלה לנצח.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
סרטים וספרות מקצועית. החיבור שלי לסרטים הוא בעיקר ויזואלי. אני אוהבת מאוד סרטים שמעבירים נרטיב אנושי, ומצד שני, אני אוהבת התחרעות ויזואלית, כמו המטריקס ורומיאו ויוליה בגרסה הפוסט-מודרנית. כשאני קוראת ספרות מקצועית, נוצרים לי דימויים מקריאת משפטים וקונספטים. למשל - "מונה סידר את ציוריו בשורה ענקית בסטודיו שלו" - אני קוראת משפט כזה ונוצרת לי עבודה. זה משפיע עליי מיידית, עושה לי ספין במחשבה. גם האינפורמציה והמחקר עצמו חשובים לאופן שבו אני מפתחת דימויים. אני קוראת עכשיו את The Mirror", ספר שעוסק במראות, חציו היסטורי וחציו פסיכולוגי והוא ממקד את הדיון סביב אימג'ים מתוך עולם האמנות. הזמנתי גם את "Baths and Bathing in Ancient Times, ספר של חוקר טורקי שעוסק בהיסטוריה של מרחצאות. הספר מתקשר גם לתערוכה "אמנות ללא הפסקה", שם אציג אמבטיה.
איזה דבר היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב זרובבל, באזור הכרם. הייתי מוסיפה עצים לרחוב. עצים חסרים לי שם, אני אוהבת מאוד עצים.
למי היית מכניסה מכות?
כשהייתי ילדה, הייתי הולכת מכות עם הבנים. היום אני בדרך כלל מרסקת כוס במקום להרביץ, זו שיטה טובה. אני ממש מסתייגת מאלימות פיזית ומילולית. אני מקללת רק לשם הנאה.
עוד בוואלה!
בית השעווה
מה ההתמכרות שלך?
אני מכורה לייצור נרות. אני אוספת נרות משומשים מכל החברים, מבשלת אותם בבית, תוקעת בהם פתיל ומחזירה לשולח. התחלתי להתמכר לייצור נרות לפני שלוש שנים, כשפתרתי את בעיית החדרת הפתיל. זה לא פשוט. קניתי מקדח ארוך ובעזרת מקדחת שולחן אני קולעת בול במרכז, מצפה את הפתיל בקצת שעוות נרות ומשחילה את הפתיל. אני אוהבת מאוד אורות דולקים, ריחניים וצבעוניים. הבהייה בנר דולק מאוד מרגיעה אותי. אני ממחזרת גביעי יוגורטים ובקבוקים ריקים לטובת העניין. המחזור מדליק אותי. יכול להיות שהתמכרתי לנרות גם בגלל הנקרופיליות שמתקשרת לעבודתי, בתור ציידת אנדרטאות.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
כשהייתי בברלין, בגלל תערוכת "העברים החדשים", המליצו לי ללכת לראות שדה תעופה שבנו הנאצים. הגעתי לשם בשש וחצי בערב ביום שבת. הכל נראה מת. פתאום ראיתי קבוצה יושבת במרכז. חשבתי שנקלעתי לסצינה מסרט. כשהתקרבתי, ראיתי אישה אוחזת במצלמת וידאו ומחלקת הוראות, והבנתי שאני באמת בסרט. צילמתי לעצמי, ותוך כדי שחציתי את הקבוצה, נתקלתי במישהו, וגילינו שלמדנו לפני 25 שנה ביחד לתואר ראשון בצ'לטנאם, סיימון לי שמו. הוא היה לחוץ בטירוף, כי אשתו היתה הצלמת והוא החליף את אחד השחקנים. החלפנו מיילים ואמרנו שאולי נצליח לשתות כוס קפה לפני שאחזור לארץ. לא הספקנו, אבל מאז אנחנו מתכתבים במייל. הייתי שמחה להזמין לדרינק את סיימון.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
כולם, כולל השכנים בפלורנטין. אני רוצה שיבואו עשרת אלפים איש. זו תהיה תערוכה מאוד מיוחדת. אני כבר די עייפה, אבל נראה לי שכולם מאוד מתרגשים.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני סוף סוף מתרגלת לאינטרנט. עכשיו אני כבר בודקת מיילים כל יום ומתעדכנת בחדשות. האתרים הקבועים שלי כיום הם בעיקר:
http://www.mitpress.org/ - מקור טוב לספרות מקצועית
http://www.artforum.com/ - הגרסה המקוונת של מגזין האמנות הידוע
תיק עיתונות
דרורה דומיני (54) היא בת קיבוץ מרחביה והיא מוצאת ללא היסוס שערכים מסוימים שספגה בקיבוץ עדיין מתקיימים בעבודותיה. דומיני חשה שמושג עבודת הכפיים אימננטי ליצירה שלה. הפיסול הוא מדיית האם שמנחה אותה וממנו היא יוצאת לחקור צורות אמנותיות אחרות. גם היא הצטרפה לאמנים שחזרו אל חיי בית הילדים בקיבוץ ב"לינה משותפת" שמוצגת בימים אלה בביתן הלנה רובינשטיין. בתערוכה היא משחזרת עבודה משנת 1994, מיצב שמורכב משלוש מיטות עץ ושלושה כנים. על כל כן מוצב תצלום מחורר של מגדלי מים ועל המיטות עצמן מוצבים אובייקטים שמציינים אסוציאציות. נדמה שכאן היא חושפת דימוי על גבי דימוי, כל אחד מהם מוכר כל כך לעין ישראלית, זו הנשטפת מדי יום בדימויים הקשורים למקום, לכאן, לעכשיו ולאידיאולוגיה. כלשהי.
במהלך הקריירה האמנותית שלה, דומיני תיעדה אנדרטאות, חקרה סימבולים מקומיים, עסקה בפיסול חוץ ברחבי הארץ (אחד הפסלים, "אביב", מעטר את שד' רוטשילד), והציגה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ומוזיאונים שונים עבודות מאז שובה לארץ בשנת 80' וזכתה במספר פרסים ומענקים, דוגמת פרס עידוד היצירה או פרס של קרן תרבות אמריקה-ישראל. בנוסף, היא גם מלמדת פיסול בבצלאל משנת 1981.
דומיני מציינת שהיא צריכה להיות בתוך הסטודיו שלה, עם חומרים, כדי ליצור. היא חושבת תוך כדי עבודה ומתכנסת מדי יום בחלל הסטודיו, שממוקם בסדנאות האמנים ברח' אליפלט בדרום העיר מזה 15 שנה. עכשיו, כשכוחות העירייה החליטו לחדור לחללי הסטודיו של אמני הסדנאות, להקים במקומן מתנ"ס ולשסות את תושבי השכונה אלה באלה, דומיני הצטרפה לקבוצת אמנים שיצאה להגן על הסדנאות מפני הגזירות. 200 אמנים התגייסו לטובת תערוכה קבוצתית, שבהחלט יכולה לזכות בפרס "תערוכת הבזק הגדולה ביותר שנערכה בת-א". "אמנות ללא הפסקה" תצא לדרך ביום חמישי (30.6), בסדנאות האמנים, מלווה בעצומה שחתומה ב-620 שמות, המוחה כנגד מאמצי העירייה להפקיע את הסדנאות מידי האמנים. מצחיק שבעיר שמנסה לשווק את עצמה כמרכז תרבותי אמנים צריכים להיאבק כדי לשמור על המקום בו הם יוצרים מדי יום.
"אמנות ללא הפסקה", סדנאות האמנים, חמישי (30.6)
"לינה משותפת", תערוכה קבוצתית, ביתן הלנה רובינשטיין (בהשתתפות דומיני)